אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרשנות: כשהמכירה היא כל המטרה צילום: אוראל כהן

פרשנות: כשהמכירה היא כל המטרה

אורך הרוח הקצר של היזמים והמשקיעים הישראלים אינו חדש. מה שחדש הוא הכוכבים שהסתדרו לענף ההייטק הישראלי

16.02.2015, 06:50 | אסף גלעד

בחודש שעבר פרסמה EMC, חברה אמריקאית למחשוב ארגוני, את תוצאותיה הכספיות לשנה האחרונה. בין שלל הנתונים הסתתר נתון אפרורי אך בעל משמעות רבה לתעשיית ההייטק הישראלית. היקף המכירות של EMC ממערכת האחסון הארגונית המבוססת על פלאש, אותה טכנולוגיה העומדת בבסיס הזיכרון לתמונות וקבצים בטלפון האישי או בדיסק און קי, היה מיליארד דולר ב־2014; לכאורה עוד מכירה של עוד מערכת אחסון משמימה. אלא שאת מיליארד הדולרים האלה בהכנסות חבה EMC לחברה ישראלית בשם אקסטרים איי־או, שאותה רכשה במאי 2012 תמורת 450 מיליון דולר.

אז נראה האקזיט הישראלי פנטסטי. בחברה השקיעו ארבע קרנות: JVP, גיזה, לייטספיד ובאטרי. ארבעתן השקיעו יחד כ־25 מיליון דולר, וכל אחת מהן זכתה להחזר של 70–80 מיליון דולר. המייסדים, פרופ' שוקי ברוק, אוהד רוקח, שחר פרנק וירון שגב, התחלקו יחד ב־60 מיליון דולר, וגם 30 העובדים לא נותרים מקופחים ובידיהם 9% ממניות החברה. תג המחיר הגבוה שאקסטרים זכתה לו הגיע לה גם בזכות התחרות על רכישתה: נטאפ, דל, אורקל, יבמ ו־EMC התחרו על הצעת המחיר הגבוהה ביותר.

על חשבון האקזיט הישראלי

לכאורה, לא היתה סיבה לא למכור את החברה: המחיר היה אופטימלי, בעיקר משום שבעת המכירה החברה טרם השיקה מוצר או ייצרה הכנסות ממכירות. ובכל זאת, כמעט שלוש שנים לאחר מכן החברה הישראלית בבסיסה מייצרת הזמנות ל־EMC האמריקאית בכמיליארד דולר בשנה. בכירים בחברה מודים כי מערכת אחסון הפלאש של אקסטרים היא המוצר הצומח בהיסטוריה של EMC. נשאלת השאלה, אם כן, כיצד קרה שהחברה הישראלית לא המתינה קצת כדי להשיק את המוצר ולמוכרו בעצמה. נכון, אם היתה פועלת לבד לא היתה מצליחה להגיע במהירות כזו לשוק, אבל נסו לשער מה היה קורה אם המשקיעים והיזמים היו מחליטים שאקסטרים תבצע רכישות במקום להירכש ותצא להנפקה היסטורית.

אילוסטרציה, צילום: shutterstock אילוסטרציה | צילום: shutterstock אילוסטרציה, צילום: shutterstock

זו לא הפעם הראשונה ש־EMC מרוויחה על חשבון אקזיט ישראלי מהיר. חטיבת אבטחת המידע שלה, RSA, מייצרת הכנסות של מיליארד דולר בשנה, המבוססות גם על רכישה של חברה ישראלית מאמצע העשור הקודם. החברה נקראה סאיוטה, היא נמכרה ב־145 מיליון דולר והמנכ"ל ואחד המייסדים הוא נפתלי בנט. הרכישה הזאת תרמה רבות לבנט, אך בקצת אורך רוח ייתכן שניתן היה להמשיך לקיים את סאיוטה, חברה המספקת טכנולוגיה לאיתור הונאות פיננסיות גם היום. בעולם שבו הצירוף הוותיק "אבטחת מידע" הפך למילה הנוצצת "סייבר" קל לשער שסאיוטה יכולה להיות ענקית בתחומה.

התלהבות מסוכנת

הדברים לא נוגעים רק לחברות שנמכרו כאן לפני שנים. אנפורנה לאבס, חברת השבבים מיקנעם שנמכרה בחודש שעבר לאמזון, היתה יכולה לעשות מהפכה גדולה בעולם שבבי השרתים ולתמוך בשותפתה ARM בתחרות מול אינטל על שוק יצרניות השרתים העולמית. תמורת 350 מיליון דולר היא תשרת רק לקוח אחד: אמזון. גם רד בנד, שנמכרה באותו הזמן להרמן האמריקאית תמורת 200 מיליון דולר, היתה על המדף במשך שנים. מדובר בחברה שפותרת בעיה אמיתית של ארגונים רבים הדורשים עדכון תוכנה של לקוחות מרחוק. אבל העיקר האקזיט.

אורך הרוח הקצר של היזמים והמשקיעים הישראלים אינו חדש. מה שחדש הוא הכוכבים שהסתדרו לענף ההייטק הישראלי. אבטחת מידע, ניתוחי התנהגות, ביג דאטה, אלגוריתמים מתמטיים, מערכות חיישנים ומערכות ענן - הן בדיוק מה שעולם הטכנולוגיה החדש דורש. ההתלהבות שמגלות החברות הזרות צריכה להדליק נורה אדומה: אולי את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב כדאי שנעשה עבור עצמנו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות