המוזיקה הסטרייטית של עברי לידר

למועדון השמור והשמרני של "חבורת הקונצנזוס" במוזיקה הישראלית נכנס לידר בתור הדרלינג הייצוגי של הקהילה הגאה, מעמד שהוא שומר עליו גם היום - כשיותר ויותר הומואים ולסביות מתברגים חזק במיינסטרים - והדבר מזרים אותו קדימה גם כשאין לו מה לחדש.

מהי מהות הפופ אם לא לחדש? שאלה זו עומדת במרכז האלבום התשיעי והחדש של לידר המונה 11 שירים. אחד מהם - "ילדות והעיר הגדולה" - הוא סוחף וקצבי. המעברים המהנים מבתים קופצניים לפזמון מלודי בשירת פלצטו מזכירים את הצד המשוחרר יותר של הזמר - כשהוא חלק מצמד האלקטרו־פופ TYP - שמקליט באנגלית ומצליח בחו"ל. שיר "מרים" נוסף הוא "אלפי תמונות של המפל".

עברי לידר בהופעה | צילום: ערן גרנות

אטרקציות אחרות באלבום קשה לאתר. הוא נפתח בשיר הנושא, שבחלקו יש פראזות תופים וגיטרות מאזורי קולדפליי ו־U2, וממשיך ברצף שירים מינוריים שלא מחמיאים לזמר הישראלי עטור הפרסים. המפיק יועד נבו, שהפיק ללידר את השניים הראשונים ואת האלבום הקודם, שוב יצר עטיפה מוזיקלית קורקטית. אולי אנחנו מחמיצים משהו? האם ייתכן שבעוד כך וכך שנים ילמדו בכל ספרי ההפקה המוזיקלית בעולם איך למקסס אלבום פופ שלא אמור להגיד הרבה?

שלא יריח ולא יסריח?

מה שבטוח הוא שדווקא לידר, הזמר הישראלי הראשון שיצא מהארון באופן מוצהר ובלי בעיה, מייצר כבר שנים מוזיקה שאין דרך להגדיר אותה מלבד "סטרייטית". הקטע הוא שלידר הוא פופר. ודווקא בפופ, בניגוד לדימוי הנחות שלו, אתה צריך להיות ניסיוני יותר, ויש המון אלמנטים שאפשר לחדש בהם: תפאורה, לבוש, תאורה, שיער, איפור, התנהלות מול התקשורת. כשבאלבום חדש עסקינן, הכי מתבקש חידוש בתחום ההפקה - כזה שמגרה את הדמיון ומקדם את האמן עוד שלב באבולוציה המוזיקלית. הפופיות של לידר אמנם מתבטאת במדד הסלביות שלו כאושיה, אבל כיסוי יצירתי פורץ דרך אין לה.