"כשאמרתי לאורחים מארה"ב שהיטלר יגיע גם אליהם, אבי סטר לי: "לא משתמשים בהיטלר כדי להעלות יהודים לישראל"

"נולדתי למשפחה שהיא דור שביעי בירושלים. אמי רחל היתה חברת מועצת העיר שידה היתה בכל עיסוק ציבורי אפשרי. לפעמים היתה לי ולאחיי תחושה שהציבור חשוב לה יותר מאיתנו. כשהיתה צריכה לדאוג לאדם רעב יכלה לומר רגע לפני שיצאה: 'קחו לבן ולחם'. הבית היה תמיד פתוח, אמא אמרה: 'תמיד אפשר להוסיף עוד מים למרק', ובשלב מסוים למדנו שמי שלא יאכל מהר - לא יישאר לו.

"אבי יוסף יואל, פרופסור למזרחנות, למד ערבית בהשפעת אליעזר בן יהודה, שהדגיש את חשיבות חקר המקורות לעברית, וכך אבי נכנס לפרויקט תרגום הקוראן. נולדתי כשאבי היה בן 50, תמיד שאלו: 'פרופ' ריבלין הוא סבא שלך?', והגיל שלו היה עבורי מקור לחרדה גדולה. כשאבי קיבל את פרס התרגום של טשרניחובסקי בגיל 68 הוא כונה ברדיו 'הקשיש הירושלמי', וזאת היה מכה בשבילי. היום אני בגיל שבו אבי היה כשנפטר, ואני מרגיש כמו ילד.

"בבית הספר הייתי שובב מאוד. כשהמורה לגיאומטריה אמר שבין שתי נקודות עובר ישר אחד שאלתי: 'מי קבע את זה?', וסירבתי ללמוד את המקצוע. אבי ביקש שלא אקל ראש כי 'סיום בית הספר הוא פספורט לחיים', אבל אף פעם לא כפה עליי שום דבר. גם בנושא שמירת מצוות אבי נהג לומר: 'אם אכפה עליך את הדת - לא יישאר בך שמץ מסורת'. כשעשיתי דבר לא טוב הוא הציע שאבחר לעצמי סנקציות ואמר: 'אני לא מעניש, אתה תדע איך לטפל בעצמך'. עשיתי לבד את חשבון הנפש, ולפעמים נשארתי בבית במקום ללכת לחבר. רק פעם אחת אבי סטר לי - כשאמרתי לאורחים מארצות הברית 'למה אתם לא עולים לארץ? אתם חושבים שהיטלר לא יגיע גם אליכם?', אבי אמר: 'זאת לא דרך ארץ, לא משתמשים בהיטלר כדי להעלות יהודים לישראל'.

"ב־1964 אבי נסע לשנת שבתון בארצות הברית ואושפז בגלל בעיה במעיים, ואמי כתבה משם לדודי: 'יוסף בניתוח, תכין את הילדים לגרוע מכל'. אמרתי לו: אל תדאג, אבא שלי לא ימות. הוא לא גמר לתרגם את 'סיפורי אלף לילה ולילה'; ובאמת אחרי יומיים מצבו השתפר. ב־1972 אבי אמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב והלך לבית החולים, ואמרתי לאמא שאני מאוד מודאג כי באותו יום יצא כרך ל"ב (האחרון) של 'סיפורי אלף לילה ולילה'. יומיים לאחר מכן אבי נפטר. אבי תמיד לימד אותי: 'אל תתחיל דבר שאין בכוונתך לסיים'. התרגום לא היה כוח החיים אבל הוא היה התמריץ, וכשהספר האחרון התפרסם ידעתי שהתמריץ נגמר".