מתחת לאוסקר

הזוהר של האוסקר מורכב מהמפגש בין מסורת, כסף, הצלחה אמנותית ואופנה. אני צופה בשעתיים שלמות מהשטיח האדום, והראיונות חוזרים על עצמם: "את נראית נהדר־מה את לובשת־בחירה טובה־אני נרגשת להיות כאן־תיהני־תודה רבה", מעגל אינסופי של פרגון ללא שום רצון או צורך בעומק.

אני נזכר בערבים של פרסי אופיר. ישראל וזוהר לא הולכים יחד. יש כאן יותר מדי אבק, יותר מדי ציניות ודם. פה לא מרוויחים מיליונים. פה ועדה מאשרת, קרן משלמת וסרט יוצא לדרך. בדרך כלל אין לסרט ישראלי מודל רווח, אבל ישנם יוצאים מן הכלל. שאר הסרטים נאלצים להסתפק בלשרוד, בסבב פסטיבלים, חלקם גם יזכו בפרס וב"אנחנו על המפה".

לפני תחילת הטקס הלל רוזמן, המפיק השותף של יעל אבקסיס להפקת "איה" המועמד לפרס הסרט הקצר, מעלה פוסט תודות בפייסבוק. ב־2005 הלל עבד איתי על סרט ילדים שנקרא "גיבורים קטנים", קיבוצניק חרוץ וישר דרך, מתנה לכל יוצר שעובד איתו. בתמונה שהוא מצרף רואים את הכרטיסים לטקס, 750 דולר לאחד. זה באמת קורה, הם שם.

הטקס מתחיל בשיר פתיחה מושלם. שירה נהדרת של המנחה ניל פטריק האריס, טקסט מצחיק, במה נהדרת, מופק ומושקע. הקהל מריע ויש תחושה חזקה שזה היה אחד מרגעי השיא של הערב.

ואכן, לאחר מכן מגיעה לה שקיעה ארוכה בטקס. הקטגוריות פחות מעניינות והבדיחות של האריס מתעייפות. כל פרס שקשור לעיצוב הולך ל"מלון גרנד בודפשט" וכל הזוכים מודים בהתרגשות לבמאי ווס אנדרסון, כאילו מתוך ידיעה שהוא עצמו לא יזכה הערב - אך לפחות הוא נתן להם במה להבריק ולזכות.

בפרס הצילום זוכה בפעם השנייה ברציפות עמנואל לובצקי. הצלם היהודי־מקסיקני שזכה בשנה שעברה על "כוח משיכה" צילם השנה את "בירדמן" ברצפים של שוטים ארוכים, והצליח להדהים את כל צופיו. "אתה האמן של התקופה שלנו", אמר לו במאי הסרט אלחנדרו אינייריטו - והוא יודע על מה הוא מדבר.

אדי רדמיין, שמועמד בקטגוריית השחקן הראשי, מזכיר קצת את אנדי מארי. האם זה אומר שמייקל קיטון יהיה נובאק ג׳וקוביץ הערב?

מריל סטריפ נפרדת מאלה שהלכו לעולמם. כמדי שנה, מפתיע לגלות שאנשים שהרגשת קרוב אליהם כבר אינם: חוץ מרובין וויליאמס הוזכרו בין השאר מנחם גולן, פול מזורסקי ולורן באקול.

מתחת לכל החיוכים ניתן היה לחוש בטקס השנה גם במתח - גלובלי ופנים־אמריקאי. כש"אזרח מספר 4" על אדוארד סנואודן זכה בפרס הסרט התיעודי קלינט איסטווד תועד בקהל. נראה שהוא ממש לא אהב את זה. בזמן שעל הבמה הודו לכל חושפי השחיתויות באשר הם, אפשר היה לראות שהארי המזוהם היה עושה לפרחח הזה סנואודן סוף אחר.

גם העשן בפרגוסון עדיין לא לגמרי התפזר, ואנשים תהו איך "סלמה", שהיה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, לא קיבל שום ייצוג בקטגוריות הפרטניות, דוגמת שחקן ובמאית. בתחילת הערב האריס התבדח ואמר ש"הערב נצדיע לאנשים הכי לבנים בהוליווד", אבל הביצוע החי לשיר "Glory" מתוך "סלמה" הוכיח לאולם ולעולם ששחור זה הצודק החדש.

אחרי הביצוע ומחיאות הכפיים הסוערות ניתן לשיר גם הפרס. כשג׳ון לג׳נד והראפר קומון עלו לנאום, רוחו של הסרט פיעמה בקרבם: קומון דיבר על הגשר של "סלמה" כנקודת מפגש תרבותית, גזעית וחברתית שיש עמה תקווה, ואילו לג׳נד נשא דברים נגד אפליית השחורים שעדיין נמשכת באמריקה. הראשון דיבר כמו מרטין לות'ר קינג והשני כמו מלקולם אקס, דברים שיצאו מהלב ונפלו על אזניים חפצות.

צריך לשלוח לבמאי ריצ׳רד לינקלייטר זר פרחים על הפרויקט הכי מעורר השראה שנעשה השנה, "התבגרות". לשמחתי - ולשמחת כולם נדמה לי - פטרישיה ארקט זכתה בפרס שחקנית המשנה על הסרט הנהדר הזה.

ליידי גאגא שרה בקול בוטח מחרוזת מתוך שירי "צלילי המוזיקה". בלי פרובוקציות, מדויקת כמו ברברה סטרייסנד הצעירה, גאגא ערכה מחווה ראויה לסרט הילדים/בנות בן ה־50.

ואז הגיע הרגע של אינייריטו, שגרף בזה אחר זה את פרסי התסריט המקורי, הבמאי והסרט - לא לפני ששון פן, שהזמין אותו לקבל את הפרס האחרון, שאל "מי נתן לבן זונה הזה גרין קארד?". זו בדיחה שטוב אולי לספר בשיחה פרטית, אבל רע מאוד לספר באוסקר.

אינייריטו לא נשאר חייב. הוא חיבק את פן בחום והקדיש את הפרס "למקסיקנים שחיים במקסיקו ובארצות הברית, שאני מקווה שיזכו לאותו כבוד שזכו לו קודמיהם שהגיעו לכאן והפכו את האומה הזאת לאומת המהגרים הנהדרת שהיא".

אנחנו בישראל נסתפק בארנון מילצ׳ן, סוכן המוסד בדימוס, שעלה על הבמה כחלק מהצוות של "בירדמן" וקטף עוד פרס גדול בדרך לקריירת מפיק אדירה. נו, בכל זאת אנחנו על המפה.