לונה פארק למוח

הדבר הראשון שמפתיע אותי לטובה בלונדע, מוזיאון הילדים החדש בבאר שבע, הוא שלוקח רק שעה ורבע להגיע אליו באוטו מתל אביב. הדבר השני הוא השירותים הצבעוניים והמגניבים, שבהם אסלות קטנטנות שמותאמות לגובהם של ילדים. את המוזיאון, שנפתח לפני חודשיים, יזמה ואצרה חברת Playplus בראשותן של תמר הדר ואפרת אדיב עבור עיריית באר שבע.

"הלונדע נולד מתוך רצון משותף של ראש העיר רוביק דנילוביץ' ושלנו", מספרת אדיב, שברזומה שלה ושל הדר גם פיתוח התערוכה "א-ב-גע-דע" שרצה במשך שנתיים בבית התפוצות בתל אביב. "הרעיון עלה מתוך ההבנה שלנו כאמהות שיש צורך במרחב משפחתי אינטליגנטי. התמה של המוזיאון היא הילד והעולם הסובב אותו, ודרך החדרים השונים בני המשפחה מתנסים באלמנטים מאותו עולם באופן עצמאי או משותף".

חלל ה"משאבים" במוזיאון. מתנסים בניהול משאבי זמן, כסף ותזונה ומשחקים "טטריס מזונות" | צילום: יואב פיצרסקי

הצגה אינטראקטיבית

המוזיאון (דוד הראובני 25, 40–55 שקל לאדם, www.lunada.co.il) נקרא על שם האחים מנדל, שתרמו 5 מיליון דולר להקמתו. הוא מוגדר כמיועד לבני אפס עד 12, כשהליבה מיועדת לבני 6–9.

"נורא רצינו לעודד עבודת צוות שתתבטא בכך שאחים בגילים שונים יוכלו לשחק ביחד באותו משחק", מסבירה אדיב. "מעבר לכך, המסלול אינו ספציפי או מונחה. זה מרחב גדול, של כ־4,000 מ"ר, שאנחנו מתייחסות אליו כהצגה אינטראקטיבית. כל אחד יבקר בחלק אחר, יש כאלה שיספיקו הכל בביקור אחד ויש כאלה שלא. המרחב מאפשר רב־פעמיות כיוון שהוא בנוי בתפיסה של שכבות רב־גיליות — בכל חלל יש משחקים שיתאימו לקטנים ולגדולים. אני יכולה לבוא עם ילד בן 3 ולחזור איתו כשיהיה בן 5 והוא יחווה את המרחב באופן אחר לגמרי".

ליצור שפה משותפת

המוזיאון מחולק לשמונה חללים בנושאים מגוונים, בהם "רואים עולם", "שפות" ואחרים — כולם מוקפדים, מעוצבים ומושקעים לפרטי פרטים. בחלל האמנות והמוזיקה, למשל, ישתעשעו הילדים במשחק ממוחשב שבאמצעותו ילמדו על סגנונות אמנות, ובתומו יוכלו לצלם את עצמם בתוך אחת היצירות. גם המבוגרים יוכלו ליהנות מכניסה לתוך חדר וירטואלי המופיע באחד מציוריו של רוי ליכטנשטיין, או מלצלם את עצמם בחלל החיצון כמו שמתאפשר בחלל "רואים עולם". בחלל הזה תוכלו גם לברר כמה תשקלו על הכוכבים השונים (נסו את פלוטו ותרגישו קלילים מתמיד).

מימין: תמר הדר ואפרת אדיב, היזמיות

אחד העקרונות המרכזיים שעליהם מושתת המוזיאון הוא ההתנסות המשפחתית. בניגוד לפעילויות אחרות לילדים, ההורים כאן הם חלק מרכזי מהמשחק. "אני כהורה יכולה לשהות עם כל ילדיי באותו חלל, לדעת שהם בטוחים, מאותגרים בחוויית משחק ולמידה, ולעבוד בו בזמן עם יותר מילד אחד במרחב נתון", מסבירה אדיב. "ב'משאבים' (חלל בו הילדים מתנסים בניהול משאבי זמן, כסף ותזונה — ר"ב) אני יכולה לשים עין על ילד בן שנה וחצי שנמצא באזור הרך, ובמקביל לשחק עם ילד גדול יותר במשחק הקופה שאליו מכניסים כסף. את מה שהם לומדים ב'טטריס מזונות', שבו צריך להרכיב צלחת ובה חמשת אבות המזון, אפשר אחר כך לנצל בבית. אם יש לי ילדה שבאופן קבוע מזיזה מהצלחת שלה את הירקות, אני אגיד לה: 'עכשיו היית מפסידה במשחק'. זה יוצר דיאלוג בין הורים לילדים — חוויה שהיא כיפית אבל גם חינוכית".

לא מגיע להורים קצת שקט?

"יש בית קפה, והורה שמאוד ירצה יוכל לשבת שם. אנחנו לא מעודדים את זה כי אנחנו רוצים ליצור שפה משותפת. יש מחקרים שמראים שהורה מדבר עם הילד שלו 7–14 דקות בממוצע ביום, וגם הדקות האלה הן ברובן תפעוליות. אוצר המילים של הבעת רגשות אצל ילדים בגיל הרך הוא מצומצם, וזה מקור נפוץ לתקלות תקשורת.

"אם הילד יגיע לבד לחלל 'רגשות וביטוי עצמי' סביר להניח שהוא יקפוץ על המשטח הטובעני - שנועד לערער את שיווי המשקל וכך לפתוח ערוצים חדשים לספיגת חוויות - יצפה בסצנות שמוקרנות על הקירות וייהנה, אבל אם אמו תעלה איתו והם ידברו אפילו רק על סצנה אחת שהוא ראה בפנים, הרי שכבר פיתחנו לו את אוצר המילים, ואולי בפעם הבאה שהוא יהיה מתוסכל או יתבייש הוא יידע גם איך להביע את זה".