צילום: אי פי איי
הליצנים החדשים
הם עמדו בצד וצחקו על כולם, עד שיום אחד מצאו את עצמם במרכז - וגם עכשיו הם ממשיכים לצחוק על כולם. "כלכליסט" מצדיע לאאוטסיידרים, לאלה שלא לוקחים את עצמם ברצינות, ובקיצור - לליצני התרבות שעושים לנו את החיים קצת יותר מעניינים
אנדי מילונאקיס:
הראפר שנשאר תמיד ילד
כשאומרים שהראפר והקומיקאי האמריקאי אנדי מילונאקיס הוא Ageless, מתכוונים לזה במלוא מובן המילה. בגוף של מילונאקיס חסר הורמון גדילה, מה שמונע ממנו להתפתח פיזית. כיום, בגיל 39, הוא עדיין נראה לגמרי בן 14.
לפני 12 שנה הוא העלה שיר לרשת, וזה הפך ללהיט ויראלי שהריץ עורכי תוכניות רדיו וטלוויזיה לביתו של הבחור מקווינס, ניו יורק. "הסופרבול זה גיי", הוא שר שם, "מים זה גיי, בושם זה גיי, נגני דיוידי זה גיי!".
מאז הוא קיבל תוכנית יומית ב־MTV, וכיום הוא מככב בשיר חדש של הראפר גוצ'י מיין, זיווג מוזר בערך כמו וודי אלן וגרייס ג'ונס בדואט אפלולי. אם כל זה לא מספיק ביזאר, לאחרונה הוא גם שיגר לרשת קליפ חדש, "Tokyo Trap House", שבו הוא עושה ראפ עם יפנים. ככה זה כנראה: כשאתה חי עם הפרעה כזו, רוב הסיכויים שתתוגמל אם רק תהיה מצחיק.
בועז גולדברג
תום יער:
חלוצת הסטנד־אפ שלא עוצרת באף טאבו
זה זמן מה אומרים לנו שיש סקס אחר - אההם, כלומר, סליחה, אומרים לנו שיש סטנד־אפ אחר. ואכן, ממש מתחת לחוטמנו מתפתחת לה סצנה צעירה ובועטת שמציעה אלטרנטיבה מעודכנת, רלבנטית, מתוחכמת ומעניינת יותר לסטנד־אפ הממוסד.
תום יער היא לבלי ספק האמא המסופלסת או הסנונית הזנותית המבשרת של המגמה הזאת, שמתפקדת גם כשגרירה בולטת שלה במיינסטרים (למשל במופע הטרי שלה בזאפה תל אביב הבורגני). יער לא מהססת להשפיל את עצמה ולהריץ על זה דאחקות, לדבר על התאווה שלה לכסף, על רגשי הנחיתות ושנאתה העצמית ולהתחפש לדמויות גרוטסקיות ומבחילות בקיצוניות. היא כמו ילדה שמחרבנת על הבמה, מצביעה על כך ומצחקקת - וזה בדיוק סוד קסמה המטונף. או כפי שהיא אומרת באחד מסרטוניה הפחות מוכרים: "את כל זה אני הפלצתי".
נעם פרתום
"מייקל":
ההצגה שהיא בעצם משהו אחר לגמרי
רגע אחד מתמצת את כל המהות של "מייקל": על הבמה עומד השחקן אבי דנגור בתפקיד אביו של מייקל, הילד שמת בטרם עת, ונושא מונולוג שנע בין זעם לכאב. הוא שופך את לבו בפני הקהל, שמחריש לנוכח ההתפרצות הרגשית, עד שמכיסא אחד, בקצה הבמה, קם אסי כהן (בתפקיד ג'ורג', הווטרינר מהספארי שהופיע גם בסדרת הטלוויזיה "הפרלמנט") ומכריז "אני הולך".
זהו רגע מפתיע, שחותר תחת כל מיני מוסכמות תיאטרון ומוסכמות חברתיות, ולכן הוא גם כל כך מצחיק. וזו "מייקל", הצגה שלוקחת את האירוע הכי עצוב שאפשר - אזכרה לילד - והופכת אותו לשעה פלוס מצחיקות בטירוף. מגרש המשחקים של "מייקל" פועל על פי חוקים לא ברורים (בהצגה אחת שראיתי אחד התפקידים הראשיים פשוט נעלם) ולועג לכל מה שחשבנו שהוא "הצגה", "ראוי" ו"מכובד". זה לא ערב בידור ולא סטנד־אפ, זה פשוט "מייקל".
מיכל פלד־פליישר
ג'ון מקאפי:
אליל התוכנה שלא ויתר על קוק, אקדחים ודוגמניות
בסוף שנות השמונים היה ג'ון מקאפי הכוכב העולה של עולם הטכנולוגיה: אחרי קריירה מזהירה כמתכנת וארכיטקט מערכות הוא הקים את חברת האנטי־וירוס שקרויה על שמו והרוויח מאות מיליוני דולרים. ב־1994 הוא עזב את החברה בנסיבות תמוהות, ומאז הוא ממשיך לעשות כסף כיזם ומשקיע ובמקביל מיייצר סדרה אינסופית של שערוריות צבעוניות: פרויקט נדל"ן מפוקפק בהוואי, אישומי רצח במדינת בליז, חיבה מופגנת לכלי נשק וסרטונים שונים ומשונים שהוא מעלה ליוטיוב, כגון ברכה לשנה החדשה שכוללת בקבוק שמפניה מתפוצץ. באחד מהם, שצבר 5 מיליון צפיות, הוא מסביר כיצד להסיר את תוכנת האנטי־וירוס שלו מהמחשב באמצעות קוק, אקדחים ודוגמניות. כי מי אמר שבהייטק יש רק טיפוסים משעממים?
נמרוד צוק
יאסומסה מורימורה:
האמן שנכנס לנעלי מונרו והיטלר
האמן היפני יאסומסה מורימורה (64) יוצר כבר שלושה עשורים יצירות מרהיבות שהמוטיב המרכזי בהן הוא התחפושת וההתחפשות, כשהוא "מכניס" את עצמו לתוך דמויות שונות מההיסטוריה של התרבות והאמנות. פרט להיותן יפהפיות התוצאות עוסקות בסוגיות של מגדר, חברה, פוליטיקה, חיקוי וחד־פעמיות.
ביצירתו "Self-Portrait (Actress) / Black Marilyn", למשל, שבה הוא מופיע כמרילין מונרו, הוא הפך את עצמו למושא הפנטזיות הפופולרי בהיסטוריה, רק שתחת השמלה המתעופפת מסתתר איבר מין גברי ובוטה. בסדרה אחרת, שחלקה הוצג גם במוזיאון חיפה לאמנות לפני כשנתיים, מגלם מורימורה מנהיגים כצ'ה גווארה, היטלר והדאלי לאמה. כי לפעמים באמת כל יום פורים.
רעות ברנע
ליאור אשכנזי:
השחקן העסוק שרק רוצה לישון
כבר שנים שליאור אשכנזי הוא אחד השחקנים המובילים בישראל. מעטים השחקנים שזכו להכרה שהוא זכה לה, אבל הוא לאו דווקא כוכב. מאחורי האיש הכריזמטי שעל המסך יש טיפוס שמסתובב בדרך כלל עם פרצוף של "רק שים אותי על הכורסה, אני אשים את הראש קצת ואעצום עיניים לכמה שעות".
אני מכיר ולא מכיר אותו כבר הרבה שנים, והניחוש שלי הוא שפשוט לא בא לו על זה. לאחרונה ראיתי אותו שותה קפה בשדרות רוטשילד עם דב נבון, שגם הוא ניחן באותו סאבטקסט (בתוספת פרצוף מופתע). מצחיק להם יחד.
במבט חפוז על הרזומה שלו אי אפשר להאשים את אשכנזי בעצלנות, אך נדמה לי שבאידיאולוגיה שלו יש חיבה יתרה לאנטי־חריצות, ויש בזה קסם. אשכנזי מתייחס אל המשחק כאל מקצוע, ולכן אין לו בעיה להיות הרמטכ"ל ב"השיר שלנו" או אל באנדי הישראלי.
ב־2005 סיפר אשכנזי על התמכרות לסמים. נדמה שזה היה הקיצון היחיד על הרצף שלו, ואולי הסמים השכיחו ממנו לרגע את המטרה של הכל: לקחת את זה באיזי, לישון טוב ולהעביר עוד יום.
איתי לב
אביב גפן:
הזמר שהוא גם מוצר
מישהו שמכיר אותו היטב אמר לי פעם שאביב גפן בטוח ששיער הראש שלו הוא לפחות שיער הערווה של אלוהים. זה מצחיק כי זה נכון: לאורך יותר מ־20 שנות קריירה הדבר היחיד בערך שאי אפשר להאשים את גפן בו הוא חוסר ביטחון עצמי. האיש אוהב את עצמו ואוהב את מה שהוא עושה.
גם בימים שבהם הסתובבתי בחולצות "אור הירח" האמנתי שהוא רוצה להגיד משהו אמיתי, אבל לא כל כך יכול. הוא תמיד היה כזה, עם התחפושות, האיפור והפרובוקציות השקולות מראש, עם היכולת המופלאה להפוך טראומות לשירים שכיף לזמזם ("אמש הת־ב־זי־תי בפעם ה־מ־אה"). בסקאלת האותנטיות שנעה בין בוב דילן לספייס גירלז הוא תמיד היה קרוב יותר לאחרונות, כך שזה לא באמת מפתיע שברבות השנים הוא הפך לאושיה טלוויזיונית שנויה במחלוקת ולממציא מחדש של ההיסטוריה בחסות מסחרית. "אביב גפן" תמיד היה מוצר, אז מה זה משנה אם התוכן הפעם הוא בייגלה.
מיכל פלד־פליישר
ג'רמי סקוט:
המורד שממטיר קילוגרמים של דביליות מענגת
יש לו קו אופנה הנושא את שמו, שיתוף פעולה מוצלח עם אדידס, וב־2013 הוא מונה למנהל הקריאייטיב של בית מוסקינו - אבל התואר "המורד האחרון של עולם האופנה", שהעניק לו "הניו יורק טיימס" ב־2011, מלווה את מעצב האופנה האמריקאי ג'רמי סקוט גם היום.
ב־2007 נכתב על סקוט במגזין "i-D" כי הוא "הטעם הרע בהתגלמותו": מתקדם במהירות נגד כיוון הקונפורמיזם, עם חיוך מאוזן לאוזן ודליים עמוסים בטיפשות. הוא הפך ללהיט את הסניקרס עם הכנפיים שעיצב לאדידס והספיק עד כה להצעיד על המסלול את בוב ספוג, קופסת צ'יפס של מקדונלד'ס, בובות ברבי ורודות ולוני טונס. לאחר שהעלה את מכירות מוסקינו בכ־7%, הוכיח סקוט שאת השעשוע אפשר לתרגם למזומנים.
קייטי פרי, אחת מלקוחותיו הנאמנות, אמרה עליו: "הרבה מעצבים מנסים לרצות את הקהל, וג'רמי מעצב כדי לרצות את עצמו". וזה בדיוק מה שהופך אותו למורד האחרון.
תמרה וולמן
אייל שני:
שוטה הכפר הגסטרונומי
"תגידי, הוא רציני? הוא באמת ככה או שזו הצגה?", שואלים אנשים על השף אייל שני. ובאמת, קשה שלא לפקפק בכנות, ברצינות ולפעמים אפילו בשפיות של אדם שמשפטים כמו "אהבתי את זעקת הפטרוזיליה שבקעה ממך מול המחבת. כל זעקה כזאת היא כמו זעקת הלידה שלך" נשפכים מפיו בטבעיות שכזו.
מה שאותם אנשים שואלים בעצם הוא אם הפרסונה התקשורתית של אייל שני אותנטית או שמדובר בדמות מתוחכמת שנתפרה היטב כדי להתאים לדרישות הקהל הצמא לפיוטי קולינריה. את שני, כך נראה, זה לא מטריד. הוא יעמוד מול מצלמות הפריים טיים וימשיך לספק לקהל הרעב משפטים שגם ילדים בני 9 אוהבים לצטט. "אתה יודע מה אני חשבתי על פיתות? איפה פיתה מתגלמת במלוא הודה?", הוא אומר לחיים כהן המתקשה להחניק צחקוק. "כשהיא חצי מנה", הוא לואט בקולו הצרוד, "אז היא פיתה".
גלי וולוצקי
אנה דלו רוסו:
הפאשניסטה המטורללת ביותר בעולם
עורכת "ווג" המיתולוגית אנה ווינטור דואגת ללבוש הוט קוטור מוקפד, ואילו עורכת "ווג" יפן אנה דלו רוסו דווקא מקפידה להתלבש באופן גרנדיוזי ומופרך שעל אף 53 שנות קיומה מזכיר יותר התפרעות של ילדה בת 3 שהחליטה ללבוש לגן את כל הארון.
רוב האאוטפיטים שלה מורכבים מפריטים שבשום אופן לא היינו רוכשים לעצמנו (בואו נודה באמת, גם היא לא רוכשת, אלא מקבלת), והצלם הלמוט ניוטון אפילו תיאר אותה כ־fashion maniac. אנה עצמה העידה לא פעם שהיא חולת אופנה והודתה שיש לה יותר מ־4,000 זוגות נעליים.
המשחקיות שלה גורמת לכל העסק להיות הרבה יותר שמח, ונראה שעבורה הבגדים הם אמצעי קליל לעשות טוב בעיניים. נראה שזה עובד לה מצוין, כי בניגוד לפרצוף החמוץ תדיר של ווינטור, לדלו רוסו תמיד מרוח חיוך משועשע על הפנים.
מורן לונדון
יסמין גודר:
הפרובוקטורית מלאת הדמיון והכאוס
יסמין גודר, אחת היוצרות המקוריות והטוטאליות של המחול הישראלי, סיפרה בעבר שחלק מהצופים כועסים עליה לאחר ההופעה. היא, מצדה, טוענת ש"כעס בפירוש עדיף על אדישות".
ביצירות שלה יש אלמנטים גרוטסקיים והיא תמיד מצליחה לאתגר את הקהל. במופע האחרון שלה, "Lie like a Lion", היא משתמשת בחומרים מעבודותיה ב־15 השנים האחרונות, כמו פרוות, מסכות, מחוך מקופסאות גפרורים, ציצים מפלסטיק, סיגריות וסכינים. גם אם לפעמים הבמה שלה נראית כמו כאוס מוחלט - זה רק מדגיש את הקסם.
מאיה נחום שחל
סשה ברון כהן:
המצחיקן שמעצב את המציאות מחדש
כל קומיקאי הוא סוג של ליצן, אבל סשה ברון כהן לוקח את הליצנות עד הקצה ומעבר לו. זה התחיל בדמות של עלי ג'י, שהביאה אותו לתודעת הקהל הרחב, בה הוא השתמש כדי ללעוג לראפרים ולחקייניהם.
ב"בוראט" הוא הצחיק עשרות מיליוני צופים, אבל פחות הצחיק לא מעט מהמשתתפים, שמצאו עצמם בסרט שלא מרצונם, ואת ממשלת קזחסטן. ב־2012 נאסרה כניסתו לאוסקר, אבל הוא הגיע אליו בכל זאת כשהוא לבוש כדמות "הדיקטטור" ואוחז בכד שמכיל את "האפר של קים ג'ונג איל", שאותו שפך על החליפה של ראיין סיקרסט. את האופן שבו הבדיחות של ברון כהן משתלטות על המציאות הדגים טוב יותר מכל המקרה שבו הנעימה של "בוראט" הושמעה בטעות בטקס רשמי בקזחסטן - במקום המנון המדינה.
נמרוד צוק
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה