הסרט "פוקוס": שני נוכלים, סיפור אהבה אחד

"פוקוס" מספר על מפגש בין נוכלת צעירה לנוכל מקצועי: היא (מרגוט רובי) ניסתה לשדוד אותו, הוא (וויל סמית') השיג אותה בכמה צעדים, משהו ניצת ביניהם והיא מבקשת ממנו להיות המורה שלה לענייני נוכלות. קשה שלא לשים לב לריבוי השורש נכ"ל בפתיח, וזו בעצם מהותו של הסרט כולו.

שום דבר בסרט הזה הוא לא באמת. הכל תרגילי רמייה, אחיזות עיניים כאלה ואחרות, אוטו־סוגסטיות ושקרים - הכל כדי שהנוכל ישיג את מבוקשו. בסופו של דבר הכל שאלה של כמה אתה מצליח להישאר בפוקוס ולא לתת להסחות דעת מקום. נטייתנו כצופים ליפול למשוואות של רגש ("הוא באמת אוהב אותה", "היא באמת רוצה אותו") מכה בנו שוב ושוב בסרט הנכלולי הזה, כאילו בזה לנטייה שלנו לרומנטיקה ולנאיביות. הוא גבר שחור (אבל וויל סמית') והיא אשה לבנה ובלונדינית מאוד, כך שזה אינו סיפור אהבה הוליוודי שגרתי, אבל רק בסוף הסרט נקבל תשובה (חלקית) לשאלה אם הם באמת מתכוונים לזה.

"די כבר!", נפתלי בנט היה צועק, אבל ללא הועיל. נוכל אמיתי ממשיך לעבוד בשקריו, מאמין לעצמו ולא "שובר את הדמות" לעולם. עכשיו הוסיפו למשוואה המחזורית הזאת סיפור אהבה, ותבינו כמה מתיש זה יכול להיות כאשר שני נוכלים נמצאים בשני צדי המתרס.

מרגוט רובי מ"הזאב מוול סטריט" רושמת לעצמה עוד תפקיד טוב. גם כאן עובד לה הטריק שעבד עבורה ב"זאב", ומי שמתחילה כדמות כנועה הנשלטת בידי גבר חזק הופכת עם הזמן ל"בעלת הבית", לא תמימה ולא פראיירית.

וויל סמית' כבר בן 46, אבל לא רואים עליו. ל"נסיך מבל אייר" נוספו 30 שנה ושרירים מטופחים, אבל מה שהיה הוא שיהיה וזה מספיק טוב בשבילי, כפי ששרה סידני לאופר.

גלן פיסארה וג'ון ריקווה, במאים ותסריטאים שכבר הוכיחו שאין להם בעיה עם קצת פרובוקטיביות (דוגמת מערכת היחסים האובססיבית של ג'ים קרי ויואן מקגרגור ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" המפתיע), מצליחים לתת ל"פוקוס" לוק נקי ומתוחכם, ודומה שהם מצליחים לבסס את מעמדם כיצרני שוברי קופות עונתיים. סך הכל מדובר בסרט כיפי, קצבי, עם דמויות מצחיקות ופסקול טוב. אם לא תצפו ליותר לא תתאכזבו.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. ג'רלד מקרני, המופיע בסרט כדמות משנה, זכור גם כמיליארדר הדורסני ריימונד טאסק מ"בית הקלפים"

2. "לא תגנוב" מצווה עלינו הדיבר השמיני

3. האם יום אחד וויל סמית' יהיה הנשיא השחור השני של אמריקה?