אלבום: אסתר עדיין מלכה

בהפרש של שבוע מוציאות מדונה וקלי קלרקסון אלבומים חדשים, אבל כשמזכירים את שתיהן באותו המשפט זה לא במובן של מקור מול ממשיך־דרך, כמו צ'אק ברי לעומת הרולינג סטונס. אם כבר, נראה שקלרקסון הטקסנית קרובה יותר לדולי פרטון מאשר למדונה. מדובר בשתי כוכבות מזנים שונים, בעלות אלבומים שונים, וההפתעה מגיעה דווקא מכיוון זקנת השבט.

מדונה הצליחה למנף כל תא בגוף שלה לרמה מסוימת של תחכום ולהגיע למעמד של מלכה אף שהיא לא מצטיינת בשום קטגוריה. קלרקסון, לעומת זאת, התפרסמה כזוכה הראשונה בתוכנית "אמריקן איידול" - נינט האמריקאית, אם תרצו - והמוזיקה שלה פחות עזה בהתאם. קלרקסון שרה רוק־פופ עם משיכה לקאנטרי יבשושי, ואילו המוזיקה של מדונה מושתתת על ניסיונות אלקטרוניים ללכוד את רוח הזמן המשתנה.

גם אם ההיררכיה ביניהן ברורה, אנחנו ב־2015, ואלה זמנים מוזרים לכוכבנות פופ. הפער בכמות הלייקים בעמודי הפייסבוק שלהן, למשל, אינו גדול: לקלרקסון 16.2 מיליון, ואילו למדונה 19.2 מיליון. גם מכירות האלבומים לא מסגירות דבר: מדונה מכרה יותר מ־30 מיליון ב־33 שנות קריירה, ואילו קלרקסון יותר מ־25 מיליון בתריסר שנים.

Piece by piece של קלי קלרקסון

רחוקה מהסוף

המבקרים אומרים שהאלבום החדש של מדונה, "Rebel Heart", הוא הכי טוב שלה מאז "וידויים על רחבת הריקודים", שיצא לפני עשור. בהחלט יכול להיות. מנגד, משפט בסגנון כזה בדרך כלל טומן בחובו הכרה בסוף המתקרב. במקרה של מדונה זה כנראה רחוק מלהיות נכון.

מה שמיוחד באלבום החדש שלה הוא שעבדו עליו המון מוזיקאים, ואלה לא נשארו בעיר בשביל להשלים את השירים. כך יצא שהאלבום הוקלט כפאזל, שבו מדונה מרכיבה את השירים בעזרת שלל מפיקים ואורחים כמו קניה ווסט ("Illuminati") וניקי מינאז' בדואט פאנקי ("Bitch I'm Madonna").

הכיוון המוזיקלי של מדונה מפתיע מעט. אם באלבומים קודמים התרגלנו ל"פופ ניצחונות" חורך רחבות ריקודים, הפעם - ושיתוף הפעולה עם ניקי מינאז' הוא דוגמה לכך - מדונה מגישה אלקטרוניקה עכשווית בנוסח הפוסט־דאבסטפ המרוסק שכה אופנתי כרגע (לנו, אגב, יש את עדי אולמנסקי בגזרה הזאת). הווקאליות שלה עברה שלל מניפולציות וטיפולים במטרה לסגנן את האלקטרוניקה, וגם באלבומה ה־13 ניכר שמדונה מתאמצת להשיג את תמצית הסאונד של התקופה, דבר שקלרקסון לא נוהגת לעשות.

Rebel heart של מדונה

אווירה פרובינציאלית

אמנם אלבומה השביעי של קלרקסון נקרא "Piece By Piece", אבל הוא לא הוקלט כפאזל. מנגד, הוא דווקא שואף להיות אלקטרוני יותר מקודמיו, ומצליח. כשמפיקיו משתוללים באפקטים על ערוץ השירה, זה עובד, אבל גם אז, ובניגוד למדונה, קלרקסון מייצרת בצליליה ובשירתה אווירה פרובינציאלית.

בהשוואה להפקת מיליון הדולר של מדונה המוזיקה של קלרקסון - עד כמה שניסתה להשתכלל ולהחביא את שורשי הקאנטרי־פופ העממיים שלה - היא יצירה זולה יותר. זאת אף שגם אצלה - למשל בשיר "Take You High" - ישבו לילות כימים כדי לסנכרן בין כלי המיתר לשירה הכמעט אופראית של הזמרת, שכמו אצל מדונה זוכה למסך אפקטים עשיר בצבעי מאכל.

הפעם האחרונה שבה נפגשו מדונה וקלרקסון ראש בראש היתה בטקס פרסי הגראמי ב־2006. מדונה בדיוק הוציאה את אחד מלהיטיה המוצלחים, "Hung Up", אבל קלרקסון, אז עוד לא בת 24, כשבאמתחתה האלבום הנמכר ביותר, גרפה שני פרסי גראמי ועקפה בסיבוב את מלכת הפופ.

ואולם, מדונה, עוד מעט בת 57, עדיין בסביבה והיא בהחלט נרגעה עם הגיל: היא לא מספקת פצצות אטום של רחבות ריקודים, אבל היא כן מתפתחת ועשויה להפתיע גם בעתיד. מנגד, קלרקסון לא מייצרת סקרנות לקראת הבאות, וזה יהיה מפתיע אם בשנת 2039 - אז תהיה בגילה של מדונה היום - נמצא אותה פעילה. כשאלה הם פני הדברים, ניתן להניח שבגראמי הבא תחזיר לעצמה מדונה את הפסלונים האבודים מ־2006.

2. קלי קלרקסון מפצה על הפקה משעממת בעטיפת קליידסקופ חביבה

3. בשיר "Iconic" מדונה מארחת את כבודו, המתאגרף מייק טייסון - כן, הוא ולא אחר