אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"עשר שנים של מחשבה" צילום: גדי דגון

"עשר שנים של מחשבה"

ענבל פינטו ואבשלום פולק דחסו לתוך עבודת המחול "פרחקיר" פיסת חיים שלמה של תשעה רקדנים, שחקן ושלישיית מוזיקאים יפנים. התוצאה כבר הוכתרה כמחול הטוב ביותר של השנה

02.04.2015, 11:48 | יונת נחמני

על המשטח הלבן בגלריה לפיסול באגף הישן של מוזיאון תל אביב, שמואר בשמש חורפית, נעים שמונה רקדנים: לעתים כדבוקה אחת, גוש של גופים מעורבבים זה בזה; לעתים נשענים בשורה על הקיר או שכובים לאורכו, ואז מקפצים עליו או פוסעים עליו כשהם נישאים על כתפי חבריהם. אחד מהם פורץ למרכז החלל, אחר כך זוג, ואז כולם נעים בקבוצה, בנפרד או יחד כמו זחל ענק, ואחר כך נפוצים בחלל לצלילי מוזיקה שבוקעת מהטייפ בפינה. באוויר עומד ערבוב של מלודיות, אנחות ונשימות מהוסות.

על רצפת הבטון, בזווית שנוצרת בין הקירות, מודבקים משטחי לינוליאום לבן. אלה מסמנים את המרחב שבו תעלה להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק את "פרחקיר" - היצירה החדשה שנוצרה במיוחד עבור חלל הגלריה. פרט לכך, השינויים ש"פרחקיר" תחולל בחלל החשוף הם אפסיים. במה לא תקום כאן; רק טריבונות לקהל, מערכת תאורה, קירות צחורים גבוהים ורצפה לבנה, שעל גביה יבראו תשעה רקדנים, שחקן ושלישיית מוזיקאים עולם מהפנט ועדין של תנועה וצליל.

הלהקה בחזרות, צילום: תומי הרפז הלהקה בחזרות | צילום: תומי הרפז הלהקה בחזרות, צילום: תומי הרפז

העבודה בחלל לא שגרתי אינה זרה לצמד פולק־פינטו, שהעלו ב־2008 את המופע "טראוט" במבשלת בירה בנורבגיה. השניים, שפועלים יחד מאז 1992, זכו לאורך השנים בשבחי הביקורת והקהל בארץ ובעולם עם יצירות כמו "אויסטר", "שייקר", "בוביז", "הידרה" ו"אבק". אף ש"פרחקיר" נוצרה במיוחד עבור המוזיאון, היא כבר הועלתה במוזיאון טוקיו לאמנות מודרנית, וכחלק מסבב המופעים הנוכחי תעלה גם על בימת תיאטרון ירושלים. בין לבין היא גם הוכתרה כיצירת המחול הטובה ל־2014 על ידי "מעגל המבקרים", פורום מבקרי המחול הישראלי.

ביום החזרות הראשון בגלריה, לקראת סבב ההופעות המקומי השני, העניינים רגועים למדי אף שפינטו מדווחת שלוח הזמנים לחוץ. היא יושבת יחפה בשולי הלינוליאום, ועם מנהלת החזרות דינה זיו משקיפה על תנועת הרקדנים. מפעם לפעם הן עוצרות את התנועה, מתקנות את מיקומי הרקדנים בערבוב של עברית ואנגלית. כשיש צורך למלא את מקומו של הרקדן היפני מיראי מוריאמה, שעוד לא הגיע לארץ, פינטו קופצת ומצטרפת לרקדנים. בחוץ, בחמ"ל מאולתר על אחד משולחנות הקפטריה הסמוכה, פולק וצוות ההפקה עמלים על סגירת קצוות אחרונים: הקמת הטריבונות, התקנת התאורה ותיאום זמני החזרות עם המוזיקאים.

סקיצה שאיירה פינטו. "חשבנו על המושג סקיצה שאיירה פינטו. "חשבנו על המושג 'חומר' ומרכיביו: איך יוצקים אותם לגוף, איך יוצרים 'מיזוגי אדם', מה קורה לשני אנשים שחיים יחד שנים" סקיצה שאיירה פינטו. "חשבנו על המושג

הגם שמדובר בחזרה נטולת תפאורה ותלבושות, ובבחינה חוזרת ונשנית של שברי תנועות ומקטעים מהיצירה השלמה, קשה להתעלם מהקסם. נקודת הפתיחה של הקסם הזה, מסבירים פינטו ופולק, ממוקמת במרחב שבין ישראל ליפן, וליתר דיוק, במרחב שבין המיקום המוזיאלי למוזיקה של המלחין אומיטרו אבה והמוזיקאים הירופומי נקאמורה ומיו גאנטו, המוכרים כצמד "מומוצובאקי". הקשר עם השלושה החל כשפינטו ופולק הוזמנו ליפן לביים את המחזמר "החתול שחי מיליון פעמים", שבו נטלו חלק גם המוזיקאים היפנים. "הירופומי ומיו יוצרים בעצמם, והם גם פרפורמרים, וחוץ מ'מומוצובאקי' יש להם עוד כמה הרכבים", מספר פולק. "אומיטרו לא מופיע בדרך כלל, אלא כותב בשביל אחרים.

הוא הלחין את המחזמר וגם היה המנהל המוזיקלי, והדיאלוג היה בתחילה בעיקר איתו. האווירה החיובית והפורה שהתפתחה איתו, והחשיפה למנעד טעמים רחב, הובילו לשילוב מוזיקה מקורית וחיה".

הגורם השלישי בהתנעת תהליך היצירה הוא יואן טיבולי, מעצב התאורה והחלל הצרפתי. "אנחנו עובדים איתו שנים, והחיבור שלנו יוצא דופן. הוא מכיר אותנו, וכמעט לא צריך לדבר איתו. יש לו אינפוט אדיר בתפיסת האור והחלל. הוא הגיע לישראל פעמיים, לאסוף חומרים לקראת המופע, והתאורה שהוא יצר היא אלמנט משמעותי וחזק", אומר פולק. התוצר הסופי הוא מעין חצי קופסה לבנה ששני גושי קהל מגדירים בצורת האות רי"ש. ביניהם פינה שחורה קטנה, מוארת בנורות חשופות, מוקדשת לנגנים. פרט לתאורה הצבעונית המשתנה, התפאורה היחידה היא מערכת קולבים שיורדת מהתקרה בשלב האחרון של המופע.

הרקדנים בעבודה. "העבודה היא דיאלוג עם הרקדנים: אוספים דימויים, מביאים לחזרה, בוחנים תגובות ומסמנים מה מעניין", צילום: תומי הרפז הרקדנים בעבודה. "העבודה היא דיאלוג עם הרקדנים: אוספים דימויים, מביאים לחזרה, בוחנים תגובות ומסמנים מה מעניין" | צילום: תומי הרפז הרקדנים בעבודה. "העבודה היא דיאלוג עם הרקדנים: אוספים דימויים, מביאים לחזרה, בוחנים תגובות ומסמנים מה מעניין", צילום: תומי הרפז

המחקר המעשי על "פרחקיר" נולד בנקודת ההשקה בין המיקום, המוזיקה והתאורה, אבל חבלי היצירה הארוכים של היצירה הזאת מתמשכים עשור שלם לתוך העבר, וכללו דיאלוג עם מנהל המוזיאון מוטי עומר (שהלך לעולמו ב־2011) וחיפוש אחר הפורמט והחלל המוזיאלי המתאימים. "בסביבה המוזיאלית יש חיים של מי שמגיעים מהחוץ לחלל", אומרת פינטו. "זה הביא אותנו למחשבה על הקשר שבין העיר, הסביבה, הבית והשכנים לבין מוזיאון, ומה יוצא ממנו. המחשבה היתה ליצור משהו שהוא כמו אחת התערוכות, אבל בצורה אחרת - משהו שאינו תערוכה, מיצג או מופע, אלא עולם חדש בפני עצמו, כמו שאנחנו מנסים לברוא בכל מופע שלנו".

הלהקה בעבודה, צילום: תומי הרפז הלהקה בעבודה | צילום: תומי הרפז הלהקה בעבודה, צילום: תומי הרפז

הנוכחות בחלל שמוקדש ליצירה חומרית, היא מסבירה, הובילה לעיסוק בחומר ובקשר שלו לגוף. "חשבנו על המושג 'חומר' ומרכיביו, איך יוצקים אותם לגוף ומהן ההשלכות של זה. שאלנו איך יוצרים מיזוגים שהם סוג של מקשה או מכלול, מעין 'מארזי אדם'; מה קורה לשני אנשים שחיים יחד הרבה שנים. עלו לי דימויים של ים וצוק, שהצוק מקבל את צורת הים מעצם התנועה שלו".

איך ממשיכים ליצירה מנקודה תיאורטית כזו?

"אין כאן מאסטר פלאן או תוכניות מדויקות", אומר פולק. "אנחנו יכולים להתחיל חזרות, להפסיק באמצע ולהתחיל מחדש. קשה להעריך את זמן היצירה, כי הדברים קורים מסביבנו. עד שזה קורה בפועל עוברות עשר שנים של מחשבה. דברים מצטרפים בדרך ויוצרים את התוצאה הסופית".

 התלבושות בתיקון. "זה מסמן על הרקדנים את החיתוכים בגוף, וכך מפרק ומחבר גופים למקשה אחת", צילום: תומי הרפז התלבושות בתיקון. "זה מסמן על הרקדנים את החיתוכים בגוף, וכך מפרק ומחבר גופים למקשה אחת" | צילום: תומי הרפז  התלבושות בתיקון. "זה מסמן על הרקדנים את החיתוכים בגוף, וכך מפרק ומחבר גופים למקשה אחת", צילום: תומי הרפז

"תחילת העבודה היא אימפרוביזציה, בדיקה של רעיונות, חיפוש תנועתי שנעשה בדיאלוג מול הרקדנים", מסבירה פינטו. "אנחנו רושמים את האסוציאציות שלנו, שאלות ששאלנו את עצמנו, דימויים, ומביאים לחזרה. זורקים את העולם האסוציאטיבי הזה, רואים את התגובה, מסמנים את המקומות היותר מעניינים, מנפים אותם, מושכים מהם את הדברים המשמעותיים, ומזקקים אותם לכדי בחירת תנועה וקונטקסט - סולו, דואט או טריו, בקומפוזיציה מסוימת. זה תהליך מורכב שבתוכו אוספים את המילון התנועתי, את העולם החווייתי וההתנסותי ואת מנעד המרכיבים והעוצמות שלהם".

זה נשמע מאוד מופשט.

"יחסית לעצמנו זה היה חיפוש מאוד אבסטרקטי. בדרך כלל אנחנו עוסקים בדמויות ובקשרים ביניהן, וכאן היה חיפוש קראפטי יותר. התחלנו קודם כל בלשבור כל תפיסה והגדרה של תנועתיות ולנסות לבנות פיזיות בדרך שאנחנו לא מכירים: בדקנו, למשל, מה נוצר מחיבור בין רגליים של רקדן אחד וטורסו של רקדן אחר, ואיך ליצוק אדם לאדם וליצור תחביר של אנשים שהגבולות שלהם לא ברורים.

לחצו לצפייה
גלריית כלכליסט: בעבודה על "פרחקיר". "כל אחד ראה את היצירה מנקודת המבט שלו" (7 תמונות)

"מה שעשינו, באופן חריג, היה להפריד את מרכיבי היצירה זה מזה: כל אחד ראה את היצירה מנקודת המבט שלו, ובסופו של דבר נוצר חיבור שבונה את הכל. בהתחלה עבדנו עם הרקדנים על שקט. זה תהליך לא פשוט, כי הרבה פעמים מחול ניזון ממוזיקה ומונע ממנה. ההיעדר שלה בודד את התנועתיות. במקביל ניהלנו דיאלוג עם המוזיקאים, בניסיון לחפש איתם את הקוד המוזיקלי או השפה המוזיקלית של המופע, להגדיר את הצליל, הכלי והדינמיקה שהם מעבירים".

הדיאלוגים האלה התבצעו באמצעות אימיילים עם חומרים בסטילס ובלייב שצילמו השניים עם הרקדנים בסטודיו, ורשימת אסוציאציות ארוכה. אליה מצטרפת גם מחברת הסקיצות של השניים, שכוללת טקסטים ורעיונות ויזואליים. בין דפיה מסתתרים רישומים עדינים בעיפרון או איורים בצבע של פינטו, שאת עקבותיהם אפשר למצוא ביצירה המוגמרת.

איך מתרגמים איור או סטילס לצליל?

 

פולק: "לפעמים אמרתי 'אני רוצה קטע אדום' או שאלתי 'מה זה שקוף'. המוזיקאים עושים סקיצות, שולחים את החומרים אלינו, ומתחיל דיאלוג של עריכה ושינוי שמבודדים בו נקודות להיאחז בהן, ולפעמים גם הן מולידות דברים חדשים". התוצאה הסופית מייצרת פסקול מהפנט שמשלב בין ווקליות לשלל כלי נגינה קונבנציונליים - שלושה אקורדיונים, צ'לו, כינור, מנדולינה ומפוחית - ובצדם פעמונים, תיבת נגינה, פסנתר צעצוע, שקית, צינור וזכוכית.

התוצאה על הבמה היא אותה תנועה של רקדנים שנעים לעתים כגוף אחד ולעתים כבודדים, נוגעים ונפרדים מהקיר וזה מזה ברכות או בכוח, בתנועות שלרגעים מזכירות חיה ארוכה שנושמת ופועמת. לצדם ובינם נעה עוד חיה קדמונית שמגלם צבי פישזון, שחקן העוסק בעיקר בתיאטרון הגוף. פישזון מכוסה שריון ענק סרוג עתיר עודפי בד, שמאפשר לו לבלוע את אחד הרקדנים ואז לשחררו. פינטו פותחת את אחת המזוודות בצד הגלריה ומוציאה את הסריג הענק והכבד שממנו מורכבת התלבושת. פה ושם בולטים בין גוני החום והוורוד שלו חוטים בירוק זוהר; אלה, היא מסבירה, הם סימני הדרך של פישזון בתוך התלבושת הסבוכה.

כמו פישזון, גם הרקדנים האחרים עטויים אוברולים סרוגים בשילובי צבעים עמוקים שנדמים, כשהם צמודים זה לזה, כמייצרים תוואי טופוגרפי: שכבות של צבע וחומר בעלות חיים ותנועה משל עצמן. "היה לנו ברור שהשפה הוויזואלית תבוא לידי ביטוי בתלבושות, כי רצינו לשמור את חלל הגלריה כמו שהוא", מסבירה פינטו, שאחראית לעיצוב התלבושות עם מעצבת הטקסטיל מוריאל דז'לדטי ועם רינת אהרונסון, שאיתה היא אף סרגה חלק מהתלבושות. "הרבה שנים היתה לי פנטזיה לעבוד בסריגה. יש משהו בצבעוניות ובפיסוליות של סריג שאי אפשר להשיג בחומר אחר.

"התהליך של בחירת הצבעים היה ארוך. היו בערך שלושה ימים שישבתי וסרגתי מאה דוגמאות קטנות של שילובי צבעים כדי להגביל את עצמי ולמצוא את הסקאלה הנכונה", היא נזכרת. החלוקה הצבעונית שנבחרה לבסוף מסמנת על גופות הרקדנים את המחקר התנועתי שעומד בבסיס היצירה. "זה סימון של אותם פירוקים וחיתוכים שסימנו בגוף, והניסיון לטשטש ולפרק גבולות וליצור חיבורים של גופים למקשה אחת", היא אומרת. "כל בגד בנוי גם עם תוספות כמו בטנים, ישבנים, שכמות וחזה. זאת הסיבה שרצינו ליצור בסריגה: שתהיה עוד קליפה או שכבת עור שיש לה נפח ותלת־ממדיות, שלא רק מקשטת את הגוף".

אבשלום פולק (45) וענבל פינטו (45), כוריאוגרפים; הפרויקט: "פרחקיר", יצירת מחול בליווי מוזיקה חיה; סביבת עבודה: גלריית הפיסול במוזיאון תל אביב; כלי עבודה: תשעה רקדנים, שחקן ושלושה מוזיקאים. וגם: מחברת סקיצות, חוטי סריגה וצילומי וידיאו;  פרויקטים קודמים: "אויסטר", קוקטייל של תיאטרון־מחול וקרקס אנושי שמציג כבר 15 שנה; "שייקר", תיאטרון־מחול בהשראת כדורי הזכוכית שנראים כמלאי פתיתי שלג; "אבק", מופע המשלב מחול, תיאטרון ומוזיקה, שנוצר בשיתוף המאיירות רוני פחימה ושמרית אלקנתי, צילום: גדי דגון אבשלום פולק (45) וענבל פינטו (45), כוריאוגרפים; הפרויקט: "פרחקיר", יצירת מחול בליווי מוזיקה חיה; סביבת עבודה: גלריית הפיסול במוזיאון תל אביב; כלי עבודה: תשעה רקדנים, שחקן ושלושה מוזיקאים. וגם: מחברת סקיצות, חוטי סריגה וצילומי וידיאו; פרויקטים קודמים: "אויסטר", קוקטייל של תיאטרון־מחול וקרקס אנושי שמציג כבר 15 שנה; "שייקר", תיאטרון־מחול בהשראת כדורי הזכוכית שנראים כמלאי פתיתי שלג; "אבק", מופע המשלב מחול, תיאטרון ומוזיקה, שנוצר בשיתוף המאיירות רוני פחימה ושמרית אלקנתי | צילום: גדי דגון אבשלום פולק (45) וענבל פינטו (45), כוריאוגרפים; הפרויקט: "פרחקיר", יצירת מחול בליווי מוזיקה חיה; סביבת עבודה: גלריית הפיסול במוזיאון תל אביב; כלי עבודה: תשעה רקדנים, שחקן ושלושה מוזיקאים. וגם: מחברת סקיצות, חוטי סריגה וצילומי וידיאו;  פרויקטים קודמים: "אויסטר", קוקטייל של תיאטרון־מחול וקרקס אנושי שמציג כבר 15 שנה; "שייקר", תיאטרון־מחול בהשראת כדורי הזכוכית שנראים כמלאי פתיתי שלג; "אבק", מופע המשלב מחול, תיאטרון ומוזיקה, שנוצר בשיתוף המאיירות רוני פחימה ושמרית אלקנתי, צילום: גדי דגון

בקטע האחרון של היצירה הרקדנים משילים את הקליפה הצבעונית הזאת: האוברולים הסרוגים מולבשים על קולבים ומתרוממים מעלה, והרקדנים נותרים על הבמה כשרק גופיות ותחתונים בהירים מכסים את גופם.

עבודת הסריגה, אגב, נמשכת כל הזמן: התלבושות העדינות נפרמות מדי הופעה, ופינטו מספרת שבימים שבהם המופע מועלה פעמיים היא מוצאת את עצמה סורגת ומטליאה את החורים שנפערו בהן.

כשאני שואלת באיזה שלב נבחר שם היצירה, פינטו צוחקת: "בשלב שזה הכרחי, כשצריך להתחיל לפרסם את המופע. אבשלום הביא אותו, והוא היה כל כך מוצלח מכל כך הרבה סיבות".

פולק מצדו מספר שהשם נבחר מתוך רשימה ארוכה, בין השאר בגלל הצליל, הצורה והחיבורים האסוציאטיביים שלו. "ל'פרחקיר' ישנה המשמעות השגורה, של הביישנים שנצמדים לקיר, שנורא רוצים ולא עושים, וישנו גם הצד השני, של פרח, של משהו אורגני ויפה, וקיר שאין בו כלום. החיבור ביניהם יוצר משהו חדש, תחושה שהיא בין השקוף לנראה", הוא מסביר, "אבל זו רק תחילת הדרך לפרשנויות ומשמעויות. אם יש משהו שאנחנו שואפים לו זה שהכל יהיה פתוח למשמעויות ופרשנויות. שהעבודות שלנו יעוררו, יסקרנו, יפתחו ערוצים ויגרמו לא להבין, לשאול שאלות. ברגע שישנה השאלה, אנחנו יוצאים לדרך".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות