צילום: תומי הרפז
מתיקות מוגשת ברישול
נציגתנו בגולה קרן אן הגיעה ארצה כדי להצביע, ועל הדרך סיפקה לקהל הופעה מנומנמת. בעוד השירים שלה חינניים, הרשות המבצעת טעונה שיפור
קרן אן היא נכס אלקטורלי של המוזיקה הישראלית. היא אמנם נולדה בארץ ואביה מונצח ב"שיר השכונה" של התרנגולים, אבל מבט על רשימת ההישגים שלה (שכוללת גרסת כיסוי לשיר שלה שנעשתה על ידי דיוויד ביירן, סולן הטוקינג הדס; שלל פרסים נחשבים ובהם פרס המשוררים של עיריית פריז; והשתתפות בפרויקטים בינלאומיים מכובדים) והעובדה שהרפרטואר שלה באנגלית ובצרפתית ושכל סיבוב הופעות שלה בארץ נחשב ל"ביקור" - מקנים לה שארם בינלאומי. היא מעין שגרירת פופ באו"ם. זה מסביר לא רק את הפופולריות שלה בארץ, אלא גם את היותה אורחת נחשקת בכל הופעה ישראלית שיש בה פסנתר.
ביום שישי בזאפה תל אביב היא חזרה לביקור נוסף. כמה שירים לאחר הפתיחה לחשה אן למיקרופון שהיא הגיעה לארץ כדי להצביע, "ואם כבר להצביע, אז למה לא בזאפה?".
את הפסנתר שכה מזוהה איתה היא זנחה לטובת טריו של גיטרה־בס־תופים. כבר בשיר הראשון נחשף העיקרון הדומיננטי של הערב - הקול הצלול והמהדהד של קרן אן היה חזק בהרבה משאר הכלים. התיפוף של ניר מנצור לאורך רוב ההופעה נתן מסגרת כללית והשאיר לה מרחב, וכך גם הבס של ברק מורי. דווקא הגיטרה של קרן אן ניסתה לתפוס מקום, אבל לא הצליחה כי הווקאליות השתלטה.
באחד מביקוריה הקודמים הופיעה קרן אן עם מנצור ומורי בתגבור של נגני קשת (ויולה, צ'לו וכינור), מה שמביא לתהייה אם ההרכב המצומצם שהופיע בזאפה ניגן בעצם עיבודים חסרים, שדה פקטו יועדו להרכב המלא. הכלים ניסו לתפקד כטריו רוק אך לא הצליחו ליצור מספיק נפח, מה שעורר חשק לתת צ'אנס נוסף למעטפת מועשרת שתכבד יותר את השירים שלה.
הדיסוננס הזה, בין הגיטרה החשמלית הלא ממש כובשת לבין השירים החמודים, הפציע כבר בהתחלה עם"The Harder Ships of the World" ו"Lay your Head Down" - קלאסיקות של סוף שבוע רגוע שהתמסמסו לגמרי בביצוע. השירים מאוד שובי לב, ויש עשרות זמרות צעירות שהיו רוצחות כדי לכלול אותם ברפרטואר שלהן, ובכל זאת הורגש פספוס.
הדיסוננס המבלבל המשיך גם כשבין שירים באנגלית שבוצעו בקול מודגש סיפרה קרן אן סיפורים בעברית בלחישות אטיות. ההגשה שלה הזכירה את הרוק הנשי של כריסי היינד (סולנית הפריטנדרז) ושריל קרואו, אבל היתה הרבה פחות מחוספסת משל השתיים הללו. במקומות אחרים היא הזכירה מעט את ג'ול או מאזי סטאר, נניח, אבל גם בשירים היפים ביותר, ולא היו חסרים כאלה, הצליל לא נשמע מגובש דיו.
אחת הפעמים הבודדות שבהן זה הרגיש מדויק היתה ב "My Name is Trouble", שזכה לטיפול דיסקואי שמח. אבל אם הלהיטים הם מדד להצלחת המופע, אז אין כמו להיטה הגדול "Not Going Anywhere", שזכה לביצוע מקסים. ממש אפשר היה להרגיש איך אנשים בקהל מתעוררים מתרדמת קלה - בין שזה בשירה מהמהמת ועייפה מעט, ובין שבאמצעות הפלאשים של מצלמות הסמארטפונים שנוצלו לראשונה, וחזרו מיד לכיס בסיום.
ההופעה הבאה: 18 במרץ, זאפה הרצליה
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. "Not Going Anywhere", אחד מרגעי האור הנהדריםYou were on Fire" .2", טפטוף שקט ועדין
My Name is Trouble" .3", פתאום הכל התחבר
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה