אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חף מפשע, עד שישודר אחרת צילום: תומי הרפז

חף מפשע, עד שישודר אחרת

מעצרו השבוע של רוברט דרסט בעקבות סדרה דוקומנטרית עליו ב־HBO הפך את העיתונות בכלל והטלוויזיה בפרט מכלי שחושף עוולות לכזה שכבר מנהל את המשפט מפרק לפרק. כך החיבה של המצלמה והצופים לדרמה ממלאת את מקום המשטרה וחושפת מולטי־מיליונר שרצח את אשתו, חברתו ושכנו

20.03.2015, 07:26 | טלי שמיר
סוזן ברמן מתה בביתה בבברלי הילס קצת לפני חג המולד. מישהו ירה בראשה, מאחור, כמו הוצאה להורג של ארגון פשע. זה לא היה לגמרי מפתיע: ברמן היתה בתו של המאפיונר היהודי המפורסם דיוויד ברמן, מי שניהל את אימפריית ההימורים של באגסי סיגל לאחר מותו (גם הוא מכדור בראש). בבגרותה נהפכה ברמן לעיתונאית וסופרת שכתבה רבות על מעללי המאפיה, ולכן המשטרה הניחה בתחילה שמדובר בחיסול בשליחותו של איזה מאפיונר שהרגיזה.

אבל זה קרה בשנת 2000, והרוצח לא נמצא מאז. התיק נסגר מחוסר ראיות. עד שבשבוע שעבר פתחה משטרת לוס אנג'לס את החקירה מחדש. זה קרה בעקבות סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים ב־HBO, מסמך מרתק וסוחף ממש שנהפך לדבר הכי חם על המסך האמריקאי (בארץ היא תעלה ב־yes בפסח).

דרסט בראיון לסדרה. מלמל לעצמו בשירותים "הרגתי את כולם", בלי לדעת שהמיקרופון פתוח, צילום: תומי הרפז דרסט בראיון לסדרה. מלמל לעצמו בשירותים "הרגתי את כולם", בלי לדעת שהמיקרופון פתוח | צילום: תומי הרפז דרסט בראיון לסדרה. מלמל לעצמו בשירותים "הרגתי את כולם", בלי לדעת שהמיקרופון פתוח, צילום: תומי הרפז

הסדרה, "הג'ינקס: חייו ומתיו של רוברט דרסט" (The Jinx משמעותו "המנחוס"), התמקדה בדמותו של דרסט, חברה הקרוב של ברמן, ובהיעלמות ושני מקרי מוות מטרידים שהצטברו סביבו. ככל שהסדרה התקדמה הלכו והצטברו ראיות לכאורה לאחריותו לרצח ברמן. בשבת האחרונה, ימים אחדים אחרי שהודיעה על פתיחת החקירה מחדש, המשטרה כבר עצרה את דרסט בן ה־71 בניו אורלינס (ייתכן שניסה להבריח את הגבול מארצות הברית לקובה). למחרת שודר הפרק האחרון בסדרה; ברגע השיא שלו, ושל הסדרה כולה, דרסט מבקש ללכת לשירותים בתום הראיון שלו מול המצלמה. בלי לדעת שהמיקרופון שלו עדיין פתוח, הוא ממלמל לעצמו בשירותים: "מה לעזאזל עשיתי? הרגתי את כולם, כמובן". יוצרי הסדרה סיפרו כי המשפט הזה לא נשמע בזמן הצילומים, והוא הסתתר בקלטות במשך חודשים. רק בשלב העריכה אחד העורכים שם לב אליו, ושלף את אקורד הסיום לסיפור המדהים הזה, שבו סדרת טלוויזיה אחת עשתה מה שכמה משטרות שונות לא הצליחו במשך 33 שנה - וחילצה מהרוצח הסדרתי המשונה הזה הודאה בשלושה מעשי רצח.

המוות הראשון של דרסט נרשם כשהיה בן 7. דרסט היא משפחת מולטי־מיליונרים ניו־יורקית שמחזיקה באחד מעסקי הנדל"ן הגדולים במנהטן ובעולם: בבעלות ארגון דרסט עשרות אלפי מ"ר של נדל"ן בניו יורק, והיא מנהלת נכסים כמו מגדל בנק אוף אמריקה ו"מגדל החירות" שנבנה במקום התאומים. רוברט הוא בנם של סימור דרסט, לשעבר יו"ר החברה, וברניס הרשטיין. כשהיה בן 7 שהה בבית כשאמו ברניס קפצה או נפלה מגג בית המשפחה אל מותה. בצל הטראומה, רוברט היה ילד מרדן שלא רצה לקחת חלק באימפריה המשפחתית, ובכל זאת עשה זאת בחוסר חשק והחזיק בתפקידים בכירים משנות השמונים ועד עזיבתו ב־1994. יו"ר החברה כיום הוא אחיו הצעיר דאגלס, שבינו לבין רוברט שוררת איבה ארוכת שנים; דאגלס אף טוען שרוברט איים להרוג אותו בעבר וכי הוא נאלץ לשכור שומרי ראש כדי להגן על עצמו.

עם אשתו קתלין, שנעלמה בניו יורק ב־1982 עם אשתו קתלין, שנעלמה בניו יורק ב־1982 עם אשתו קתלין, שנעלמה בניו יורק ב־1982

בשנות השבעים נישא רוברט דרסט לקתלין, אבל כעבור תשע שנים, ב־1982, היא נעלמה יום אחד מביתם בניו יורק, ומאז לא נמצאה. הפרשה נותרה תעלומה לא פתורה. אבל 18 שנים אחר כך, כשאותה סוזן ברמן נרצחה, עלה חשד שהרצח הזה קשור להיעלמותה של קתלין דרסט. ברמן נרצחה חודש אחרי שמשטרת ניו יורק פתחה מחדש את תיק היעלמותה של קתלין, ולפי עדויות מקורבים לברמן, כחברה טובה של דרסט היא ידעה דבר או שניים על היעלמותה של קתלין, ואולי אף סייעה לו להיפטר מגופתה. שמו של דרסט הועלה כחשוד אפשרי ברצח ברמן מיד לאחר המקרה, אבל הוא אפילו לא נעצר.

כמה חודשים אחרי מות ברמן, בספטמבר 2001, במפרץ בעיירה הנידחת גלווסטון, טקסס, צפו להן שקיות אשפה ובהן חלקי גופות אדם. הן זוהו כשרידיו של מוריס בלק, תושב העיירה. במסגרת החקירה הגיעה המשטרה לביתה של אחת השכנות של בלק, אשה חירשת־אילמת ששמה דורותי סינר - וגילתה ראיות לכך שבלק נרצח בבית הזה. עד מהרה התברר שסינר היתה זהות בדויה של לא אחר מאשר דרסט, שחיה בעיירה בלבוש אשה וחבוש פאה, והוא אף הודה שהרג את בלק וביתר את גופתו.

עם חברתו סוזן ברמן, שנורתה בראשה בלוס אנג עם חברתו סוזן ברמן, שנורתה בראשה בלוס אנג'לס ב־2000 עם חברתו סוזן ברמן, שנורתה בראשה בלוס אנג

אבל באמריקה כמו באמריקה, כסף לפעמים יכול לקנות צדק. תמורת שכר טרחה של מיליונים, שני עורכי דין ממולחים טענו שדרסט סובל מאספרגר והצליחו לשכנע את חבר המושבעים בטקסס שהרצח והביתור היו, ובכן, הגנה עצמית. ב־2003 דרסט זוכה ויצא לחופשי. "נוסו על נפשותיכם" היתה הכותרת הראשית של "הניו יורק פוסט" שהתנוססה מעל תמונתו בדיווח על הזיכוי, ורוח הזעזוע פשטה בכל התקשורת האמריקאית. דרסט חי מאז על חשבון ההון המשפחתי, ומדי פעם נעצר בגין עבירות קטנות, כמו השתנה על מדף ממתקים בחנות. השבוע, כאמור, נעצר שוב, הפעם בגין רצח. לדברי יוצר הסדרה אנדרו ג'רקי, סמיכות הזמנים בין המעצר לפרק האחרון מקרית לגמרי: "אין לנו כל כך הרבה כוח. אנחנו לא אחראים למועדי מעצרים".

זווית אחרת שבה הסיפור הזה מוכיח עד כמה כוח ומעמד יכולים לשחק עם האמת סיפקו בני משפחתו של דרסט. אחיו דאגלס ושאר בני המשפחה סירבו לשתף פעולה עם יוצרי הסדרה. היוצרים, מצדם, גילו כי לאחר היעלמותה של קתלין שכרה המשפחה בלש פרטי - לא כדי לחקור לאן היא נעלמה, אלא כדי לברר אם לרוברט היה חלק בעניין. הבלש הפרטי מצא חוסר עקביות מחשיד בעדותו של רוברט, והמשפחה החליטה לגנוז את החקירה ולא שיתפה את המשטרה בממצאיה. "הג'ינקס" הוכיחה הפעם כי לפעמים נכון שהמצלמה תיכנס גם אל תוך המשפחה.

מוריס בלק, שנרצח בטקסס ב־2001 וגופתו בותרה, התגורר בסמוך לדורותי סינר, "אשה חירשת־אילמת" שהיתה למעשה רוברט דרסט עם פאה, צילום: איי פי מוריס בלק, שנרצח בטקסס ב־2001 וגופתו בותרה, התגורר בסמוך לדורותי סינר, "אשה חירשת־אילמת" שהיתה למעשה רוברט דרסט עם פאה | צילום: איי פי מוריס בלק, שנרצח בטקסס ב־2001 וגופתו בותרה, התגורר בסמוך לדורותי סינר, "אשה חירשת־אילמת" שהיתה למעשה רוברט דרסט עם פאה, צילום: איי פי

מול המצלמה דרסט מתגלה כאדם עדין ומוזר, לעתים מעורר רחמים, לעתים מעורר אימה. הוא פנה מיוזמתו ליוצר הסדרה ג'רקי, במאי הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "תפוס את הפרידמנים", שעסק גם הוא בשאלות של אשמה וחפות של אב ובנו שהורשעו בפדופיליה. ג'רקי עוקב אחרי סיפורו של דרסט זה שנים, וב־2010 ביים בהשראתו את הסרט העלילתי "כל הדברים הטובים" עם ריאן גוסלינג. אחרי שדרסט צפה בסרט הוא התקשר לג'רקי וביקש לדבר, כדי "לספר את הסיפור בדרכי". במילים אחרות, הרוצח עצמו הוא מי שהניע את יצירת הסדרה שהובילה לחשיפתו.

הראיון הארוך שלו ל"ג'ינקס" התנהל כמעט כמו חקירה משטרתית. דרסט לא מצטייר בו כרוצח סדרתי מהסרטים, או כגאון ממולח שידע להתל במערכת. להפך. במקרה של היעלמות אשתו, למשל, דרסט המציא אליבי שבקלות יכול היה להתגלות כשקרי (אם המשטרה היתה רק טורחת להרים טלפון). במקרה של בלק הוא ברח מהמשטרה שדלקה בעקבותיו, אבל נתפס בסופרמרקט כי גנב כריך עוף בשווי 6 דולרים (בעוד בכיסו היו 500 דולר במזומן, ובמכונית שלו, שחנתה בחוץ, היו עוד 37 אלף). הסדרה חושפת ראיות נוספות שנראה שבקלות יכלו להפליל את דרסט, וכאמור מסתיימת בהודאה שלו בכל המקרים.

מעבר להנאה שבעצם ההצצה בסיפור של דרסט - שהוא שילוב מטריד בין מולטי־מיליונר לפסיכופת, שני מוצרים שאמריקה מתמחה בהם -"הג'ינקס" הדהימה ביכולתה לשנות את המציאות. בכך היא מצטרפת לגל של יצירות שעשו זאת בשנים האחרונות, והצליחו להביא צדק. סדרת סרטי "גן עדן אבוד", למשל, עסקה בשלושה נערים שנמצאו אשמים ברצח ילדים בממפיס וזוכו בעקבות הסרטים, וסדרת הרדיו "סיריאל" עסקה בסיפורו של עדנאן סייד, שהורשע ברצח חברתו בתיכון, והביאה את בית המשפט לדיון מחודש במקרה.

דרסט עם מעצרו בשבת. כשסדרה עושה מה שהמשטרה לא עשתה 33 שנה דרסט עם מעצרו בשבת. כשסדרה עושה מה שהמשטרה לא עשתה 33 שנה דרסט עם מעצרו בשבת. כשסדרה עושה מה שהמשטרה לא עשתה 33 שנה

"הג'ינקס" חושפת את כשליה המתמשכים וחלמאותה הכללית של מערכת החוק והצדק האמריקאית בשני אופנים. ראשית, היא מציגה ראיות שרשויות החוק לא ממש התאמצו לאסוף, ומתעדת את התרשלותן הכללית לאורך שנים בטיפול במי שנראה כפושע שלומיאלי במיוחד, אפילו כזה שכמעט השתוקק להיתפס. שנית, היא גורמת למערכת המשפט לפתוח מחדש תיקים שנסגרו ומצביעה על האופן שבו כסף ויוקרה משפחתית מעוותים את הצדק.

זה כתב אישום חריף נגד אמריקה, אומת החופש והשוויון שלעתים קרובות דוחקת את החוק בפני ההון. היטיב לנסח זאת דווקא דיק דה־גרין (DeGuerin), עורך הדין שייצג את דרסט בטקסס: "יש אנשים שהתחמקו מלשלם מחיר כי הצליחו לבנות הגנה אפקטיבית מאוד. האם אני חושב שזה לא הוגן? כן, אני חושב שזה לא הוגן. אבל אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית".

במקביל, זהו גם שיר הלל מרשים על יצירה בכלל ועל טלוויזיה תיעודית בפרט. טלוויזיה שיכולה להתמסר לתחקיר מעמיק, שיודעת שהמצלמה יכולה להוציא מאנשים דברים שלא ייצאו אחרת, שמושכת אליה דמויות מורכבות וסבוכות וכך מוציאה אותן לאור, שמחפשת את האמת ובוחרת בחירות מוסריות, חלקן שנויות במחלוקת.

כי "הג'ינקס" הוא לא רק רגע שפל של מערכת האכיפה האמריקאית, ולא רק רגע היסטורי בתולדות המפגש בין תקשורת למשפט. הוא גם רגע מכונן של עיתונות, שמתנהלת באזור הדמדומים בין האיכותי לצהוב. השטח האפור הזה הורגש היטב לאורך כל הסדרה, וגם לאחר סיומה. בתחילת השבוע "הניו יורק טיימס" צייץ בטוויטר את דבר הודאתו של דרסט, ונתקל בזעמם של מעריצי הסדרה שטרם הספיקו לצפות בפרק האחרון והזדעקו על הספוילר. זו שאלה מורכבת, מה בעצם מעניין את הציבור יותר: שאיש מסוכן יורחק מהציבור בדחיפות וישלם על חיים שגזל, או שאנחנו נזכה ליהנות מהמתח הנבנה ביד אמן. "כן, רוצח של שלושה אנשים נעצר והודה בפשעיו כשהוא מוקלט", נכתב השבוע ב"ניו יורק אובזרבר", "אבל אם דיווחת על זה הרסת לאנשים את הפרק של ראשון בערב".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות