אגדה בשר ודם

סינדרלה היא מותג עוצמתי מאין כמוהו; אגדה שכל אחד מכיר, שהזכויות על דמויותיה בצורה המוכרת ביותר שייכות לדיסני. ואם כך, אז למה לא להרים הפקת לייב־אקשן - דהיינו הפקה עם שחקנים, בניגוד לאנימציה - ולנסות להפוך את המיתוס לבשר ודם? מבחינה כלכלית אין סיבה שלא. זה צעד כמעט מתבקש בעולם שממסחר את ספרי הילדים שלו לדעת. בהמשך השנה, למשל, צפוי לצאת לאקרנים עיבוד מאויר ל"הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט־אכזופרי, מה שמוכיח שכשזה מגיע לגיבורי ילדות, כבר אין שום דבר קדוש מדי.

סיפור חייה הטראגי ואובדן הוריה של סינדרלה היפה מזמנים לה חיי שפחה תחת מרותה של אמה החורגת המרשעת ושתי בנותיה הבלתי נסבלות, עד שהנערה הצעירה עושה מעשה ויוצאת עם סוסה ללב יער, שם היא פוגשת נסיך ולא יודעת שהוא כזה. משם הדרך לזרועותיו ול"אושר ועושר" המיוחלים היא ארוכה - אך בלתי נמנעת, תודה לאל.

נסיך ונסיכה בשר ודם

לקנת בראנה, הבמאי, יש קילומטראז' ארוך בשחזורים תקופתיים - הן כשחקן והן כבמאי. האיש שבין היתר גילם את הנרי החמישי וביים את "המלט" נכנס לסט של סינדרלה בטבעיות וברוח קלילה. בראנה מנצח על תזמורת קסומה של נופים מהאגדות, נסיכות בהתהוות ונסיכים בהתלמדות, עכברים שהם חברים ופיות של מזל טוב. כל שנותר לצופה הוא להתרווח בכיסא ולתת לקסם להתרחש.

לילי ג'יימס הצעירה והרעננה (הזכורה כרוז מסדרת הטלוויזיה "דאונטון אבי") נכנסת לנעלי הזכוכית של סינדרלה ועושה את זה בחסד רב. היא נעה בטבעיות על הרצף שבין שפחה לנסיכה, וזוכרת כל הזמן את כלל הברזל שאמה שיננה בפניה לפני מותה: "היי טובת לב (או נדיבה - תלוי במתרגם) ואמיצה, והשאר כבר יגיע". ריצ'רד מאדן (רוב סטארק מ"משחקי הכס") ממש נועד להיות נסיך, ויחד הם מציתים את הדמיון והמסך. אהבתם טהורה, לא תועלתנית ומעל הכל מלכותית. אלה ליהוקים מושלמים, שישאירו את האחייניות החמודות שלי פעורות פה בידיעה שלראשונה הן ראו נסיך ונסיכה "במציאות", וזה חוויה שעולה על כל דמיון.

פחות מדי רוע

דרק ג'קובי הבריטי בתפקיד המלך הגוסס עושה גם הוא עבודה ראויה כדמות שנעה בין מלכותיות לאנושיות, והלנה בונהם־קרטר האהובה משעשעת ומלאת קסם (תרתי משמע, כמובן) בתפקיד הפיה הטובה.

דווקא ציר הרשע בסרט סובל מהיעדר מסוים של כריזמה ואפיון. בראנה שולף את מה שנראה כקלף מנצח בדמותה של קייט בלאנשט כאם החורגת, אך היא ושתי בנותיה לא מספקות פורטרט משכנע מספיק של רוע. שחקנים אחרים קופצים על דמות הנבל כעטים על שלל רב (הית' לדג'ר המנוח הביא את זה לשיא ב"האביר האפל"), ואילו דומה שבלאנשט בוחרת להישאר מרוחקת ולהסתפק במידה מעטה של ארס ציני - וזה לא מספיק.

הנבל הקולנועי, עושה דברו של השטן בעולם, לא יכול להסתפק בטיפות רשע נטולות כוח אמיתי. עליו להיות כל הזמן במרחק סנטימטרים מעטים מלהכריע את הטוב. מנגד, אולי הילדות והילדים, שהם קהל היעד הטבעי של הסרט, זכו כאן להנחה משמעותית, ונחסכו מהם רגעים של מתח וצער. האחים גרים, שחתומים על אחת הגרסאות הראשונות של האגדה ומעולם לא בחלו בקצת רשע, בוודאי היו מוחים.

סצנות הארמון בפרט ועיצוב הממלכה הקטנה שבה מתרחש הסיפור בכלל הם מלאכת מחשבת ארכיטקטונית ועיצובית. יש רגעים שבהם שום מחשב ביתי או מסך טלוויזיה לא יכולים להתחרות במסך הגדול של הקולנוע - ו"סינדרלה", סרט די אדיר, בהחלט שווה את מחיר הכרטיס.

  

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. גם עבורי, גבר מסוקס בגיל מתקדם, הרגע שבו הפיה הטובה החליפה לסינדרלה את השמלה היה עוצר נשימה

2. שיר הערש "כחול לבנדר" לא יוצא לי מהראש (ביוטיוב ניתן למצוא ביצוע יפה של להקת מריליון)

3. מקור השם סינדרלה הוא חיבור של סינדר (גחלת בלעז) ואלה (שם הנערה), אך "לכלוכית" יפה יותר מ"גחלית"