הנאיבים באים

היועץ המשפטי לממשלה פרסם בשבוע שעבר את הנוהל החדש שמסדיר את העברת הכספים הפוליטיים, התקציבים שהפוליטיקאים מסכמים עליהם זה מול זה ומול אגף התקציבים ומוזרמים במשך השנה למטרות פוליטיות. גיבוש הנוהל החל בעקבות חשיפת פרשת ישראל ביתנו, שהבהירה למשרד המשפטים ולמשרד האוצר שהשיטה הנוכחית, שבה תקציבים ופוליטיקאים מתערבבים בחופשיות, היא פתח לשחיתות.

ואולם, הנוהל החדש משקף נאיביות מצד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט והממונה על התקציבים אמיר לוי, שגיבשו אותו באומרם: אנחנו לא יכולים להילחם בתופעה, אז אנחנו מעדיפים לחבק אותה, בתקווה שהפוליטיקאים לא ישתמשו לרעה בחיבוק הזה.

1. מי יוודא ששרי הממשלה מיישמים את הנוהל?

הנוהל קובע כי "לעתים פקידי הממשלה אינם יודעים שהעברה תקציבית מסוימת היא תוצאה של הסכם פוליטי", ולכן האחריות לדיווח לכנסת ולציבור כי מדובר בכסף פוליטי תהיה של שר האוצר או של השר שמולו סגר שר האוצר על העברת הכסף.

ואם השרים לא ידווחו על כך? הרי הפקידים לא יודעים מהעניין בכלל, אז למה שמישהו ידווח? ואגב, אם שר האוצר לא ידווח, איזו סקנציה בדיוק תחול עליו? איזה פקיד יעמוד מול השר שלו ויגיד 'מצטער, אני לא מעביר את הכסף הזה (ועוד כשהוא לא יודע שמדובר בכסף פוליטי)'?

2. הכסף הפוליטי ינצל חריגים שהנוהל מאפשר

סעיפים 30-29 קובעים כי אסור מעתה להקצות כסף פוליטי לגוף מסוים אחד או למספר מצומצם של גופים, משום שמדובר בטובת הנאה אישית או פוליטית. ובכל זאת, הנוהל מקנה לפוליטיקאים פתח מילוט מהאיסור הזה, שכן במקרים שבהם אין מנוס מהעברת תקציבים לגוף מסוים אחד - מפני שהוא היחיד שעושה את הפעולה המסוימת שלשמה עובר הכסף - אזי הכסף יעבור.

לפי הנוהל יוקמו "מנגנוני בקרה מיוחדים", שיבטיחו שלא יהיה שימוש לרעה בפתח המילוט הזה. עם זאת, כבר היום יש מנגנונים כאלה - חשבי המשרדים והיועצים המשפטיים שלהם, שהיו אמורים לוודא שהכספים מועברים לגופים שונים רק לפי קריטריונים נאותים - ובכל זאת המשטרה חושדת שאיתרה מקרים רבים שבהם הכסף הגיע ליעד שלא היה צריך להגיע אליו.

כסף מושחת רוצה להגיע לנקודת היעד שלו, לא משנה כמה מנגנוני בירוקרטיה יושתו עליו. מוטב למנוע אותו לחלוטין במקום להתיר חריגים.

3. הכסף הפוליטי יתחפש לכסף מקצועי

סעיף 16 מגדיר כי הנוהל החדש לא יחול על הסכמים בין גורמי מקצוע, כלומר בין פקידים במשרד ממשלתי לבין פקידי אגף התקציבים, משום שאלה עניינים מקצועיים ולא פוליטיים.

אבל איזה פקיד מאגף התקציבים יידע להגיד שהדרישות שהגיעו ממשרד כלשהו הן לא דרישות פוליטיות שהנחית מלמעלה שר או אפילו יו"ר מפלגה?

כבר היום יודעים פקידי אגף התקציבים לזהות מקרים כאלה מבלי שיוכלו להוכיח זאת. לפי הנוהל החדש, כל עוד אין להם הוכחה שמדובר בדרישות תקציביות מטעמים פוליטיים, לא תהיה להם יכולת להחיל את הכללים החדשים על הדרישות האלה. כל מה שפוליטיקאים צריכים לעשות כדי להעביר כסף פוליטי הוא לשלוח את המנכ"ל שלהם ־ משרת אמון פוליטית ־ לעשות עבורם את העבודה מול הפקידים.

שאלה פתוחה לסיום

אחד העקרונות המרכזיים בנוהל החדש הוא עקרון השקיפות, והוא הוגדר מתוך מחשבה שידכא את יצר הפוליטיקאים להעביר כספים פוליטיים. השאלה הפתוחה היא לאיזו שקיפות בדיוק הוא מתכוון? הנוהל לא מגדיר איך צריך להיראות הסכם פוליטי כדי לעמוד בסטנדרטים של אותה השקיפות.

למשל, אם שר האוצר ושר הכלכלה מסכמים על העברת תקציבים פוליטיים בתמורה לתמיכה בתוכנית של שר האוצר ומפרסמים בפני הציבור את ההסכם שכולל שורה אחת, "העברת 125 מיליון שקל לטובת עידוד פעולות התיישבות וחיזוק הזהות הציונית", מה אמור הציבור לעשות במידע הזה? איך אפשר לדעת שהכסף לא מגיע למקורבי שר הכלכלה? ומה זה בדיוק "חיזוק הזהות הציונית"?

הנוהל לא מציין מהי רמת השקיפות שצריכה לאפיין כספים פוליטיים ולא מבהיר לפקידי אגף התקציבים כמה הם צריכים לשקף לציבור את המידע שנוגע לכספים הפוליטיים. כל עוד זה המצב, הציבור לא יכול לצפות ממשרד האוצר לשקיפות מלאה.