"העצב הוא מה שעיצב אותי"
סיפורו המדהים של הבמאי הקמבודי ריטי פאהן, שנלקח כילד בן 11 למחנות העבודה שהקים הקמר רוז', שרד, ובפברואר האחרון היה מועמד לאוסקר על "התמונה החסרה", סרט שמתאר את זוועות התקופה ההיא בעזרת בובות חימר. בשבוע שעבר הוא ביקר בישראל
"בזמנים קשים אתה חייב לשמור על משהו שנמצא עמוק בתוכך, את הדברים הקטנים שמגדירים אותך כאדם. בתור ילד במחנות דמיינתי את עצמי לבוש בבגדים צבעוניים, בניגוד לבגדי האסיר השחורים. דמיינתי את עצמי עם מגפיים, נראה כמו גרינגו, שרתי לעצמי בלב את השיר 'אם אתה הולך לסן פרנסיסקו' אף על פי שלא ידעתי את המילים, אז המצאתי מילים משלי. רציתי רק לשיר את השיר שלי, אפילו לא שיר מהפכני. זה היה חלק מהכבוד העצמי שלי, מהרצון שלי לחלום. אם הצלחת לשמור על האנושיות שלך - מרדת".
הדובר הוא הבמאי ריטי פאהן, שלפני פחות מחודש צעד על השטיח האדום בדרכו לטקס האוסקר, שם היה סרטו הדוקומנטרי "התמונה החסרה" מועמד לפרס הסרט הזר - רחוק מאוד ממחנות העבודה הקמבודים בהם בילה את ילדותו. פאהן הגיע לישראל עם הסרט, שמשתתף בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, ואני פוגש אותו ביום שמש קריר בירושלים, שם הוא עורך כיתת אמן במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. בסבלנות רבה הוא בוחן את עבודות הסטודנטים, וניכר בו שהוא רוצה ללמד את הסטודנטים משהו על הצורך של סרט להיות ביטוי של רעיון שמכיל שינוי. "זאת דרך מצוינת להכיר מקום", הוא אומר לי בדרך להפסקת צהריים, "לראות את העולמות שבהם הסטודנטים בוחרים להתמקד".
חומר שקם לתחייה
פאהן, שמחלק את זמנו בין צרפת וקמבודיה, הוא יוצר ותיק ומגוון של סרטים דוקומנטריים, עלילתיים ומה שביניהם, אך יותר מהכל הוא ניצול שואת העם הקמבודי, שבה נספו כ־2 מיליון איש במחנות עבודה אכזריים. בשנים 1975–1979 עברה קמבודיה מהפכה קומוניסטית רצחנית בהנהגת פול פוט וכוחות הקמר רוז'. פאהן היה אז ילד בן 11, שנלקח עם משפחתו ומיליונים מבני עמו למחנות, ומרבית סרטיו עוסקים בנושא.
"אני רואה את עצמי כיוצר שמתעסק בשלל דברים, בהם גם אותו רגע בזמן, שהוא חלק בלתי נפרד ממני", הוא אומר. "זה עצוב, כל האנשים שמתו. המשפחה שלי וכל הקרובים שאיבדתי נמצאים במחשבתי כל הזמן, אבל העצב הזה הוא אני. הוא מה שעיצב אותי".
ב"התמונה החסרה", שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן וזכה בפרס בקטגוריית "מבט מסוים", פאהן השתמש בבובות חימר כדי לספר את סיפור הזוועה. השימוש בחימר, שנמצא בשדות האורז, היה חשוב לו. "זה בא מהאדמה וזה אלמנט של חיים", הוא אומר, "חומר שקם לתחייה ובסוף הופך שוב לאבק. שיחקנו בו כשהיינו ילדים".
במסגרת העבודה על הסרט חזר פאהן לראשונה לביתו בקמבודיה. "כשחזרתי גיליתי שהבית אינו קיים, הוא הפך למועדון קלפים וקריוקי", הוא מספר. "החלטתי לבנות מודל של הבית ולהשתמש בו בסרט. אני לא ארכיטקט, אז בהתחלה הניסוי נכשל, אבל ברגע שהיתה לי בובת חימר של הילד, שהיה ייצוג שלי, התחלנו לבנות סביבו בית. כך בעצם התקבלה ההחלטה על איך נעשה את הסרט. אני לא מבין למה הוא לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים, אבל לא משנה. סרט זה סרט", צוחק פאהן.
כשצופים בסרט עולה השאלה למה זה קרה דווקא שם, דווקא אז.
"אי אפשר להסביר רצח עם ואי אפשר למצוא לו סיבות", הוא אומר, "יש טורפים ויש קורבנות. יש עוני שנמשך מאות שנים, יש תוקפנות אמריקאית שקדמה להשתלטות הקמר רוז', יש אידיאולוגיה - ובכל זאת לא ניתן להסביר את זה. אנשים שאומרים על אנשים אחרים 'מובלים כצאן לטבח' - אל תאמינו להם, זה לא נכון. אנשים כאלה לא הרגישו מעולם שלטון טוטליטרי. הרובים, האימה, הרצח. הטרור מקיף אותך לאט לאט, וכשהוא משתלט האנושיות שלך נמצאת בסכנה. קל לאבד צלם אנוש, מספיק שלא תאכל כמה ימים, וזה מה שהם ניסו לעשות".
אין רצון לנקמה
אני מבקש ממנו לחזור לסרט תיעודי שעשה בעבר ונקרא "מכונת ההרג של הקמר רוז'", בו הוא מעמת את הרוצחים עם מעשיהם. "לא ידעתי באמת מה קרה שם", אומר פאהן, "היחידים שבאמת ידעו היו הפושעים והקורבנות. פגשתי את הפושעים בכפרים שלהם, והיה להם קשה להסביר מה הם עשו. במהלך השיחות הם עשו כל מיני תנועות מוזרות, ואז הבנתי שהגוף שלהם זוכר. כשהייתי במחנה נפצעתי קשה ברגל, ולפעמים הכאב חוזר אליי כי הגוף שלי משמר את זיכרון הפציעה. הגוף של הפושעים שמר את זיכרון האלימות שלהם, וכששכנעתי אותם שמותר להם לזוז ולהתנהג בצורה חופשית זה קרה, הם שיחררו את הסודות שלהם. זה קצת דומה לווידוי בכנסייה".
באחת הסצנות ישנו מפגש בלתי נתפס בין מתעלל לקורבנו. "חששתי שתהיה אלימות", מספר פאהן, "אבל הקורבן פשוט עמד ליד הפושע חצי שעה ושאל אותו שוב ושוב אם גם הוא זוכר אתה מה שהוא זכר. הבנתי את זה רק אחרי שקראתי את פרימו לוי: כשהוא הגיע לאיטליה הוא אמר לעצמו שאם הוא יספר מה עבר עליו אף אחד לא יאמין לו, כך שכשהקורבן פגש בצד השני הוא ניסה רק לאשר את אשר קרה. אין פה נקמה, כי בשביל מה צריך נקמה? איך אפשר לעשות צדק כשמדובר ברצח עם?".
אני שואל על המצב בקמבודיה כיום. "ייקח עוד 2–3 דורות לשקם את המדינה", אומר פאהן. "רק עכשיו אנשים חוזרים לדבר על העבר, הדור הצעיר רוצה לדעת מה קרה שם. כדי להעביר דף אתה צריך לכתוב על הדף. להעביר דף ריק יכול להוביל אותך לשיגעון".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה