רק בן אדם. אבל איזה

שש שנים אחרי אלבומו הקודם, שנקרא בפשטות "שלום חנוך", אנו מקבלים את "המקרה והטעות", אלבום הסולו ה־12 של חנוך (לא כולל שיתופי פעולה עם איינשטיין, תמוז, השלושרים ואלבומי הופעות) שבו תריסר רצועות. זו היצירה הראשונה שהוא מוציא מאז מותו של שותפו הוותיק והמיתולוגי אריק איינשטיין. הגעגוע לאריק, בתוספת התוצאות המרשימות שהוטבעו על סרט ההקלטה, מגדילים את הסיכוי שבחודשים הקרובים נראה את חנוך עסוק מתמיד - אם הדבר בכלל אפשרי.

שלום חנוך. ממשיך לשיר | צילום: תומריקו

התוכנית המקורית של חנוך היתה להוציא אלבום כפול, בן 24 שירים. מהתוכנית ההיא נשרו בדיוק חצי מהשירים, וטוב שכך: זה אלבום מהודק, שניכר שעבדו עליו הרבה. "אני לא בעד זיכרונות", הצהיר חנוך בראיון לפני כחצי שנה, "בטח לא כל אלה שנכתבו בלי סוף. בואי איתי עכשיו, נלך קצת לגן הבוטני. כל מי שלא יפחד להיכנס לגן הבוטני יראה שיש לו שם את עצמו. זה בלתי נדלה, הדבר הזה".

והנה באים השירים "המקרה והטעות", "לא שבעה ממני" ו"אנשים", ואנו מוזמנים לתוך הגן הזה, רואים צלילים שעוד לא ראינו אצל חנוך (פראזה של חליל צד באמצע שיר רוק גיטרות, למשל) ושומעים צמחים שלא חשבנו שאי פעם נשמע אצלו (שיר הנושא, שמסתמן כ"מחכים למשיח" של ימינו - מאיפה הוא מביא את השירים האלה?).

בשירי הגן הבוטני זהו שלום במלעיל. שלום הניסיוני, הקולח, זה שלא דופק חשבון, זה שבתחילת שנות השמונים החל לתמלל את לחניו בשפת רחוב, להוריד את הטונים ולעבור לשיר בקול נמוך, כריזמטי ומחוספס. גם השירים "תלוי בטונים", "לשכוח שלא טוב" ו"ההר" מושכים לכיוונים הלו־רידיים האלה: חנוך מטיס את המילים בספוקן וורד שוטף, המקצב קופץ ולעתים משתנה באופן לא צפוי, גיטרה קלאסית ("לשכוח שלא טוב") מקבלת פתאום אפקט הדהוד, והדיסטורשנים (בין השאר ב"אנשים") נפתחים ומחמיאים לחנוך. המפיקים המוזיקליים, לואי להב ומשה לוי, כיוונו לצליל מסוים, ומספקים מצע נוח ונכון לקול הכריזמטי של חנוך - שיהיה לו לאן לבלוט החוצה.

ויש גם שירים מינוריים ועדינים. פה חנוך משחיל טקסט על מקצב בוסה נובה, שם הוא שר שני טקסטים של חברו לקיבוץ מאיר אריאל. גם הקטע החותם את האלבום, "ליל קיץ" למילים של נתן אלתרמן, מתפקד כאטרקציה מינורית. לייצר כאלה אנרגיות בגיל 68, בגלים של רעש ושקט, זה הישג.

חנוך מוציא את האלבום בימים שבהם הציבור הישראלי רועש וגועש מהדיבור על "הבעיה של השמאל", שאיתו הוא כה מזוהה, לנוכח תוצאות הבחירות. זוהי קריאה לשלום: האם אתה באמת מאמין שאפשר להשיג שלום דרך שורות כמו "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם"? האם זה באמת נכון - כמו שאתה שר בפתיחת "אנשים" הרוקרי והמרשים - ש"אנשים מדברים הרבה/ מה יש לדבר/ אף אחד לא שומע/ שום דבר"? התחושה היא שברגע שחנוך יפסיק לנסות קצת לחנך אותנו - נקבל את שלום במלוא הדרו.

ואולי בעצם התשובה לכל השאלות מתגלה כשחנוך מסכם את עצמו בשיר הנושא. "לא תמיד אני טורח לברר מה מסתתר מאחורי המסיכה", הוא מדקלם שם במהירות, במעין ראפ שלום־חנוכי. הוא גדול, אין ספק.