קטסטרופה אהובתי

גם לכם לפעמים יש תחושה שהעולם כולו יושב על חבית חומר נפץ שעשויה להתפוצץ בכל שנייה? שהכל מסוכן מדי, מהיר מדי, רווי שנאה מדי? אם חושבים על זה לרגע, מגלים שיחסית לפוטנציאל ההרס העצום שנשקף מכל פינה כמעט בכל רגע - החיים בסך הכל נעים להם על מי מנוחות. דווקא הרגעים שבהם הסכר נפרץ, השד יוצא מהבקבוק והמפלצת מתעוררת מרבצה הם החומרים שמרכיבים את סרטו החדש של הבמאי דמיאן זיפרון "סיפורים פרועים".

הסרט, שהביא לארגנטינה מועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר (אך הפסיד ל"אידה" הפולני) הוא אסופה של שישה סרטים קצרים עם מוטיב אחד שחוזר על עצמו: אנשים יכולים לעמוד בלחץ עד שלב מסוים. כאשר זה נחצה - האפלה צצה, נקודת הקיצון מתקרבת והסוף כמעט תמיד רע. זוהי למעשה קומדיה שחורה ומשולחת רסן המעמידה את כל אחד מגיבוריה בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית כדי לחלץ ממנו תגובה מפתיעה ובדרך כלל אולטרה־אלימה. גם הצילום והמוזיקה משרתים נאמנה את האווירה האלימה ועם זאת קלילה של הסרט, והעושר הוויזואלי גורם לקטסטרופות להיראות מלהיבות מתמיד.

נשמע כיף? זה כיף. אמרתי קומדיה? אל תתפסו אותי במילה, כי זה לא תמיד מה שתראו על המסך. חלק מהסיפורים הם דרמות מוסר, חלקם דרמות נקמה. בכל מקרה, הצחוק פה הוא בחירה אישית. מי שירצה ימצא בסרט גם אמירה נוקבת על שחיתות שלטונית: הרי הדג מסריח מהראש, ומדינה מושחתת תביא בסופו של דבר את אזרחיה למעשים קיצוניים.

"סיפורים פרועים" הוא למעשה הפקה משותפת, ארגנטינאית וספרדית - שתי מדינות עם היסטוריה משותפת. הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר, בכבודו ובעצמו, חתום על "סיפורים פרועים" כאחד המפיקים, ולטעמי זה מורגש לאורך הסרט כולו. אלמודובר היה ונותר שם נרדף לתשוקות של הלב והגוף. אצל זיפרון התשוקה נשמרת, אבל היא מקבלת טוויסט והופכת לתשוקה להרג ולנקמה - הרצון הבוער לפוצץ, לחבל ולהרוס כל מי שחיבל לך.

לא בכדי, הפרק האחרון בסרט עוסק בחתונה, טקס פולחני עתיק שנשמר במצב טוב גם בימינו. הכללים ברורים, הטקס תוכנן לפרטיו, וכולם אמורים "לגלם" את עצמם בערב המוקדש כולו לחגיגת אהבתם של הזוג הצעיר. במהלך הערב הכלה (היהודייה) תגלה משהו שיפר את שלוותה ולא ייתן לה להמשיך בריטואל. עכשיו נסו לדמיין איך הכל יכול להשתבש - ותגיעו לגרסה חיוורת של התוהו ובוהו המתחולל בסרט.