השופטים קיבלו נציב "משלהם"

המשנה (בדימוס) לנשיאת העליון אליעזר ריבלין בכלל רצה להיות מבקר המדינה, אלא שראש הממשלה נתניהו וסביבתו העדיפו על פניו את השופט המחוזי יוסף שפירא. לא בטוח אם נתניהו מרוצה היום, אבל נראה שהשופטים מרוצים. ריבלין עדיף מבחינתם על קודמו, השופט ומבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג.

וזה לא קשור דווקא למספרים שגם אליהם נגיע. גולדברג היה נוקשה וקפדן על גבול הדוגמטי. ריבלין מתחשב, אמפתי, מבין יותר את המצוקות והלחצים שבסביבת העבודה של השופט. בדו"חות המיוחדים שהגיש גולדברג בעניין השופטים ורדה אלשיך וצבי סגל התייחס אליהם כאל "נאשמים" והחלטתו נכתבה בסגנון פסק דין. הוא פירט את הגרסאות של המתלונן ושל ה"נאשם" (השופט), והשופטים לא אהבו את זה. מבחינה זו, גולדברג לא "משלהם", ריבלין כן.

אליעזר ריבלין | צילום: אלכס קולומויסקי

וגם המספרים מצדיקים את התחושה הזו. מספר התלונות המוצדקות שמצא ריבלין נמוך משל קודמיו, גולדברג וטובה שטרסברג־כהן. ריבלין מעדיף "למצות", דהיינו לא להעלות את הליקוי בהתנהגות השופט למדרגה המצדיקה קביעה שהתלונה מוצדקת. גולדברג מצא פחות תלונות מוצדקות משטרסברג־כהן בשלום, במחוזי ובעליון, אבל מצא יותר מוצדקות בבתי הדין לעבודה והרבני. ריבלין נמוך בכל הקטגוריות משניהם. בבית המשפט העליון הוא לא מצא ולו תלונה מוצדקת אחת. גולדברג לפחות מצא אחת. אצל ריבלין ההסבר הוא מיעוט התלונות, חמש בלבד שנמצאו ראויות לבירור. בעניין זה יש דמיון מסוים לנציבות התלונות על הפרקליטות. בשתי הנציבויות ראשי המערכת מחוץ לתחום - היועץ המשפטי מכוח ההחלטה שכוננה את הנציבות, ואילו שופטי העליון מכוח הביקורת שלא מוצאת בהם פגמים.

למרות נטייה לראות בנציב התלונות כמקל, מגלות התלונות שנבדקו שהמצב לא ממש גרוע. עם זאת, מכיוון שהמבקר אינו יוזם אלא רק מגיב לתלונות (כהגדרת השופט ברק את בית המשפט: שעון מקולקל שצריך לתת לו מכה כדי שיתחיל ללכת), יש להניח שעניינים מהותיים גם לא הגיעו לפתחו. לדוגמה: תיק כלכלי גדול במחוזי תל אביב, שמתנהל כעשר שנים ואחרון הסיכומים הוגש לפני שנה וחצי. אף אחד לא התלונן, מה שלא הופך את זה לבסדר.

בכיר בנציבות הביקורת מצביע על היעילות האמיתית בקיום המוסד: "אלמלא הברקסים שאנו שמים, שופטים היו פורצים את הגדרות". וכוונתו: לעתים, קיומו של מוסד חזק יותר מדו"חותיו.