מאיפה נפל עלינו התיק הזה

כמו לא מעט דברים, גם את זה נורה אפרון כבר היטיבה לנסח. "הדברים הבאים מיועדים לנשים שתיקיהן הם ביצה טובענית של קופסאות טיק טק פתוחות, ליפסטיקים ללא מכסה, שפתוני לחות מבציר לא ידוע, פיסות קטנות של טבק אפילו שלא עישנת כבר עשר שנים, טמפונים שהשתחררו מעטיפותיהם, מטבעות זרים מהטיול האחרון לחו"ל, כרטיס עלייה למטוס מטיול ששכחת מזמן, עטים כדוריים דולפים, ממחטות שכן או לא נעשה בהן שימוש אבל כך או כך אין דרך לדעת, משקפיים שרוטים, שקית תה ישנה, כמה צ'קים אישיים שהשתחררו מפנקס הצ'קים ומרוחים בכתמים, ומברשת שיניים חשופה שנראית כאילו שימשה לניקוי כלי כסף", כתבה הסופרת, התסריטאית והבמאית בעוד אחד ממאמריה החדים. "בקיצור, הדברים הבאים מיועדים לאלו מכן שמבינות שהתיק שלכן הוא, בדרך נוראית כלשהי, אתן".

ככה זה היה תמיד: התיק הוא הצצה לנפש של מי שנושא אותו. אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד אפילו טען שבתת־מודע תיקי הנשים מייצגים את איבר המין שלהן ואת היחס שלהן אליו. אבל גם אם לא מרחיקים אל התת־מודע, התיק תמיד צפן סודות ומשמעויות, ראי לא רק לאדם אלא גם ליחס שלו לרכושו ולתדמית שלו. וככל שהחברה, התרבות, הטכנולוגיה והחפצים התפתחו, כך הפכה התדמית לנכס משמעותי לא פחות, אם לא יותר, מהרכוש - והתיק נהפך לחפץ שנושא תמיד גם את המתח בין הפונקציונלי, המכיל והמסתיר, לראוותני, הנראה והמייצג.

תיקים, נרתיקים וארנקים הם בעצם אחד מאביזרי האופנה העתיקים בעולם. ה"ילקוט" הופיע כבר בתנ"ך, והמילה תיק, שמקורה יווני, הופיעה בתלמוד. בעת העתיקה היו אלה בעיקר גברים שנשאו שקיקים עשויים עור או בד ובהם מטבעות, מזון, זרעים, תרופות, כלי נשק וחפצי פולחן, והתיקים שנמצאו בקברים מצריים עתיקים היו עשויים מפשתן ופפירוס. בימי הביניים נתלו על האבנטים תיקי שרוך, ומידת הקישוטיות שלהם העידה על מעמדו החברתי של האדם. בתקופה האליזבתנית, כשגזרות החצאיות של הנשים תפחו לממדים עצומים ובגדי הגברים נהפכו לעמוסי קישוטים, התיקים נלבשו מתחת לבגדים.

לאחר המהפכה הצרפתית, כשהגזרות נעשו שוב צרות, התיקים שוב נישאו מעל הבגדים. הם נקראו אז indispensables, "חיוניים", וכבר הצביעו על התלות שפיתחו נשים באביזר הזה. באותן מאות התיקים היו משמעותיים בין השאר גם למציאת זיווג: רִקמה היתה כישור הכרחי לנערות המבקשות להינשא, והן הציגו אותו לראווה על התיקים שלהן. גם בטקס הכלולות היה לתיק תפקיד חשוב, כמִנחה מקובלת מהחתן לכלה, מעוטרת רקמה המתארת סיפור אהבה.

בתקופה הוויקטוריאנית תמורות בתחומי המדע והתעשייה הולידו שימוש בחומרים, בדים וסגנונות חדשים בהכנת התיקים. במקביל נשים נהפכו לעצמאיות וניידות יותר, מסילות הרכבת הראשונות הונחו, והעולם השבע פיתח תרבות מסעות. אם עד אז מי שהתמחו בתפירת תיקים היו חייטים, הרי שהצרכים המשתנים הכניסו לתחום יצרנים של אביזרי רכיבה על סוסים, ואלה החלו להתמחות בתיקי מסע. בתקופה זו נטבע גם המונח "תיק יד", ונולדו רבים מהמותגים שמוכרים לנו כיום כנושאים מורשת בתחום, כגון הרמס ולואי ויטון.

אבל לא רק תיקי המסע נולדו אז. החיים נהפכו למורכבים יותר, והולידו צרכים מגוונים יותר - למשל תיקי ערב. אחד הז'אנרים שפרחו אז היה של תיקים העשויים חוליות מתכת זעירות, כהתרפקות על שריונות האבירים מימי הביניים, תקופה שזכתה לעדנה במאה ה־19. תיקי החוליות כיכבו באירופה ובארצות הברית עד אמצע המאה ה־20, וכעת הם מככבים גם בתערוכת הקבע במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. היא מציגה לראשונה חלק מאוסף של כ־300 תיקי חוליות משתי המאות הקודמות שנתרם לבית הספר מעיזבונו של עורך הדין המנוח שניאור פונדמינסקי, שליקט את התיקים ברחבי אירופה במשך

שנים.

במאזן שבין הפונקציונליות של התיק לאופנתיות שלו, בתחילת המאה ה־20 האופנה כבר ניצחה. למעשה, עד שנות השלושים הומצאו רוב סוגי התיקים המוכרים לנו כיום. עם המצאתן של מכונות משוכללות יותר תיקי הרשת המתכתיים נהפכו למתוחכמים יותר, וזכו לעיצובים מורכבים למדי. מלחמת העולם השנייה קטעה את תור הזהב של התיקים הראוותניים, אבל בשנות החמישים הז'אנר חזר לפרוח, והתיקים ביססו את מעמדם כאייקון אופנתי־תרבותי ראשון במעלה, מאז ועד היום.

גם בעת הנוכחית, שבה הטכנולוגיה ממזערת הכל, השפע הצרכני עולה על גדותיו ועמו גם עולות ביקורות מכיוונים שונים, נראה כי מעמדם של התיקים נותר בלתי מעורער. אחרי הכל, מישהו צריך לסחוב לנו את הפיצ'פקעס. או כמו שניסחה זאת ראינן לוסי קוסלט (Cosslett) בטור שלה ב"גרדיאן", כולל חץ קטן לעבר פרויד: "אנחנו חזירות, ותיקים רק מעודדים את החזירות שלנו. כפמיניסטיות אנחנו צריכות להיות משוחררות מהם אחת ולתמיד. אלא אם כן מדובר, כמובן, בתיק קווילט יפהפה של שאנל מדגם 2.55 בשחור וזהב, אובייקט היברידי של תיק־ואגינה מפואר כל כך שאם הייתי יכולה הייתי קונה. במקרה כזה, לעזאזל הכל".