אתם גברים ומכורים לפייסבוק? הכינו את הציפרלקס

דיכאוני? התרחק מפייסבוק

פייסבוק הורידה שלל של מכות על האנושות, החל מפגיעה אנושה בפרטיות שלכם למען בצע כסף, עבור בשלילה של עצם הלגיטימיות של פרטיות, עבור בניסויים פסיכולוגיים במשתמשים ללא ידיעתם או הסכמתם ואין לשכוח את מה שהיא עשתה למילה "חבר", שפעם היתה מושג מקודש ועכשיו רוקנה מחלק ניכר ממשמעותה.

עכשיו אומרים חוקרים ששימוש בפייסבוק עשוי להשפיע על התפתחות דיכאון קליני בגברים. שני מחקרים שנערכו לאחרונה מצאו קשר בין תדירות ומשך השימוש בטרשת החברתית ובין האפשרות של פיתוח דיכאון מסוכן.

הסיבה לכך, לפחות בקרב זכרים, היא שכאשר אתם צופים בפייסבוק, אתם מקבלים בעצם את גרסת "החיים המאושרים" של החברים שלכם. כולם מצליחים או על כל פנים נהנים. הם שולחים תמונות מהחוף בזמן שאתם יושב בחול המועד מול המסך. הם יוצאים לחופשות, מקבלים קידום, נבחרים לכל מיני תפקידים, מצטלמים על כס הברזל, ובדיוק מצאו את החומוסיה המושלמת, 37 דקות לפני שהיא נסגרת ולא תוכל לבקר בה לעולם.

ומאחר וגברים אוהבים להשוות את עצמם אחד לשני, אומר המחקר, הרי שפייסבוק מובילה את הגבר הממוצע למחשבה המוטעית שהחיים של כל החברים שלו טובים משלו, שהוא אפס, כישלון מובהק ובאופן כללי לא ראוי להעביר את הגנים שלו הלאה. כמובן שיש פה כאן אשליה: האנשים שמעלים את כל התמונות המאושרות הנ"ל לא יתעדו את 13 השעות שהם מעבירים במשרד ממוזג למחצה, תחת בוס זועם והמון עבודה, את השעות שהם תקועים בפקק וכולי או את העובדה שהם שונאים את עצמם לא פחות מכל אחד אחר.

בקיצור, אם פיד הפייסבוק שלכם מדכא אתכם, אז דעו שגם לאחרים יהיה רע יותר. לא, ברצינות, יהיה להם רע יותר. זה די ודאי. בינתיים, אם אתם מתמודדים עם דיכאון או מרגישים איום ונורא כשאתם מציצים בפיד שלכם, אמליץ לכם לעשות הפסקה ולהתרחק מהרשת החברתית. 

המועמד ששם את ה-NSA על הכוונת

ראנד פול, סנאטור רפובליקני יוצא דופן, הודיע אתמול (ג') על מועמדותו לנשיאות, או ליתר דיוק על הצגת מועמדות בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד. ראנד הוא בנו של חבר הקונגרס רון פול, שהיה סנסציית אינטרנט יוצאת דופן בפריימריז של 2004 ו-2008, וכמו אבא גם הוא יודע איך לפנות לדור המחובר.

פול משך תשומת לב אתמול משתי סיבות: הראשונה היא ההתנגדות שלו למעורבותה של ארה"ב בענייניהן של מדינות אחרות - בכך הוא מתחבר לזרם עתיק בארה"ב, שהתנגד לקיומה של האימפריה (כבר בזמן המלחמה עם ספרד ודיכוי המרד בפיליפינים, הציע מארק טוויין להחליף את הדגל לגולגולת ועצמות צלובות). הסיבה המשמעותת יותר היא ההתקפה הישירה שלו על מדינת המעקב.

אם החשיפות של סנודן לא שיחקו תפקיד בבחירות של 2014, פול מוודא שהן תשחקנה תפקיד באלה של 2016: הוא הצהיר שתכנית המעקב של הממשל בלתי חוקתית, ושאם ייבחר הוא יסגור אותה. כגימיק, הוא מוכר עכשיו לתומכים שלו "חוסם למצלמת הריגול של ה-NSA": מדבקת קמפיין שאמור הבוחר להדביק על מצלמת הלפטופ. כזה דבר עוד לא ראינו.

   

טרור? ספרו לסבתא 

בכל הדיונים על מדינת המעקב, אומרים לנו שוב ושוב שיש צורך לעקוב אחרי השיחות של כולנו ואחרי התכתובת של כולנו, כי יש סיכוי שמישהו מאיתנו נמצא במגע עם טרוריסטים. כן, נאלצה ה-NSA להודות, בעצם היא יכולה לדווח רק על פיגוע אחד (!) שנמנע כתוצאה מהמדיניות הפולשנית שלה (וגם זה מוטל בספק), אבל מה, אתם רוצים שטרוריסטים יסתובבו חופשיים לשלוח מסרונים, לכתוב מיילים, להתרגש מתמונות של חתלתולים חמודים? לא יעלה על הדעת, אנחנו חייבים לעקוב אחרי הכל.

או שלא: מסמכים שנחשפים עכשיו מגלים שהממשלה האמריקנית ניהלה תכנית מעקב דומה עוד בימי ג'ורג' בוש האב. היא לא עקבה כל כך אחרי הרשת (כי לא ממש היתה כזו ב-1992) אבל היא לגמרי ניטרה את השיחות של האזרחים האמריקאים עם חו"ל, ושמרה הערות על כל השיחות האלה שנשמעות מוכרות למדי: מי התקשר למי, באיזו תדירות, למשך כמה זמן, מאיפה. תכנית המעקב, שבוצעה בסיוען הצמוד של חברות הטלפון (אלו שהיום מסייעות ל-NSA) אספה מיליארדי פרטים על מיליוני אמריקאים, שרובם הגדול לא הועמד לדין ואפילו לא נחקר.

התירוץ אז לא היה מלחמה בטרור. אז התירוץ היה מלחמה בסמים. הסוכנות שהיתה אחראית למעקב היא ה-DEA, הסוכנות לאכיפת חוקי הסמים. התכנית הזו נמשכה במשך יותר מ-20 שנה, עד ששר המשפטים של אובמה, אריק הולדר, בלם אותה ב-2013. אחרי ההחלטה של הולדר, נאלצה הסוכנות לשלוח כל יום בקשות האזנה לטלפונים של אנשים שלגביהם היה לה חשד סביר שהם עוברים על החוק.

ב-DEA אומרים עכשיו שתכנית המעקב שלהם, שנשענה בין השאר על מחשבים צבאיים כדי לנבור בהררי המידע, הובילה לכמה הצלחות גדולות – אבל שהם לא יכולים לציין מקרים ספציפיים. הממ. נשמע מוכר. 

קצרצרים

1. גוגל מסייעת לבמאי יוטיוב ביפן לביים סרטי סמוראים. הז'אנר, שמטבע הדברים זוכה להתעניינות בעיקר ביפן, זוכה לפריחה לא צפויה דווקא בעידן יוטיוב. גוגל משתפת פעולה עם במאי בעל נסיון בתחום, כדי שזה יעביר סדנאות לעשרה במאים חובבים שבתורם, ייצרו דרמות על רקע המאה ה-16 וה-17. הסדנאות יכללו קורסים בלוחמת חרבות, עיצוב ועוד.

 

2. פירוק של מכשיר הדגל החדש של סמסונג, הגלקסי S6 Edge, מגלה שזה טלפון שקשה מאוד לתיקון. הצוות המסור של iFixit, אנשים שמחים וטובי לב שמפרקים סמארטפונים למחייתם, העניק למכשיר ציונים גבוהים על מודולריות אבל ציין שהמשתמש הממוצע יתקשה לפרק אותו, ושהסוללה שלו מודבקת אליו כמו תוכי (שמתגעגע לפיורדים) אל המוט שלו. התרגיל הזה, של מכשיר שהמשתמש לא יכול לפרק בעצמו, היה במשך שנים סימן היכר של מוצרי אפל.  

3. שירותי הבטחון של ארה"ב מדווחים שהאקרים רוסים, כנראה אותה קבוצה שתקפה בשעתו את מחלקת המדינה, תקפה לאחרונה גם את הבית הלבן. התוקפים הצליחו לשים יד על לוח הפגישות של אובמה, מה שנראה בהתחלה כמו הצלחה קריטית עד שזוכרים שסדר היום של הנשיא מפורסם על בסיס יומי. על כל פנים, ההתקפה הזו הבהירה משהו שהודגם יפה בעונה השניה של West Wing: מי שאומר שאקדחים יכולים להגן עליך מהתקפת ירי צריך לחשוב שוב על הטיעון הזה כשהאדם הממוגן ביותר בעולם מותקף, ומי שאומר שהגנה טובה תמנע התקפות האקרים צריך לחשוב על זה שוב אחרי שהבית הלבן הותקף.  

4. בית משפט אוסטרלי הורה לספקיות הרשת ביבשת לספק לחברה אמריקאית, בעלת הזכויות על הסרט The Dallas Buyers Club שיצא ב-2013, את הפרטים של יותר מ-4,000 תושבי אוסטרליה שהורידו אותו. ספקיות הרשת נדרשו למסור את השמות והכתובות של בעלי חשבונות הרשת שהורידו לכאורה את הסרט, אם כי בית המשפט קבע שהמידע הזה יוכל לשמש את בעלי הזכויות רק לצורך תביעת פיצויים. ספקיות הרשת התנגדו; לטענתן, המהלך הזה יאפשר לייבא לאוסטרליה את ההרגל המפוקפק שכבר רווח בארה"ב, של שליחת איום בתביעה לאדם מבלי לברר אם בכלל הוריד את התוכן הרלוונטי - כשהמטרה היא לגרום לו לשלם כדי להימנע מתביעה. הפסיקה האוסטרלית נחשבת תקדימית שם ואף אחד לא יופתע אם יהיה ערעור.