התיאבון לתקציב

נראה שהתיאבון להגדלת תקציב המדינה על ידי המפלגות המועמדות להיכנס לקואליציה - גדול מאי פעם.

הבחירות בשנים 2003 ו-2009 התקיימו בשיא המשבר הכלכלי ולא אפשרו הגדלת התקציבים. הבחירות ב-2013 הוקדמו על רקע הצורך לטפל בגירעון שנפער בתקציב ולכן עסקו בעיקר בדרכים שונות לסגור את "הבור". גם בבחירות ב-2006 לא הועלו דרישות תקציביות גדולות, למרות המצב הטוב של הכלכלה, בגלל שליבת הקואליציה כללה את המפלגות הגדולות והמרכזיות, קדימה ועבודה. גם אם היו דרישות להגדלת התקציבים, לא הייתה בעיה להיענות להם, כי הצמיחה במשק הייתה ברמה של מעל 5%. אפילו ההוצאות הגדולות של מלחמת הלבנון השנייה וההתנתקות לא הורגשו במיוחד בתקציב המדינה.  

הפעם, הסיפור שונה. המפלגות באות למו"מ הקואליציוני עם דרישות תקציביות לא מבוטלות. הדרישות המרכזיות כוללות העלאת קצבאות ילדים בכ-3 מיליארד שקל, פטור ממע"מ על מוצרי יסוד בכ-2 מיליארד שקל, תוספות התקציבים לתחומי הבריאות, החינוך והרווחה והכספים הסקטוריאליים.

התנאים להרכבת הממשלה מבטיחים שמחיר הקואליציה יהיה יקר, אפילו יקר מאוד. בבחירות האחרונות כל המפלגות התחרו על המשבצת החברתית וכעת ינסו לממש את האבטחות שעשויות להטיל משקל הוצאות כבד על תקציב המדינה. בנוסף, המפלגות הסקטוריאליות בעלות דרישות תקציביות גבוהות, חוזרות אל הממשלה ושואפות להחזיר את הכספים שנשללו מהן בזמן שהיו באופוזיציה.

ריבוי המפלגות שאמורות להרכיב את הממשלה והתלות להשתתפות של כל אחת מהן ליציבות הממשלה רק מעצימים את מחיר הרכבת הקואליציה. גם ליכוד, מפלגת השלטון, שהותקפה קשות בתקופת הבחירות על הזנחת הנושאים החברתיים, עלולה להפגין פחות אחראיות למשמעת תקציבית ממה שנדרש ממפלגה מרכזית עליה מתבססת הממשלה.

קשה להעריך כעת את עלות הרכבת הממשלה למשלמי המסים, אך ככל הנראה היא תסתכם בלא פחות מ-5 מיליארד שקל (0.5% מהתוצר) וכנראה שהמחיר עוד יגדל. בעייתי במיוחד שההוצאות הגדולות, כאמור, לא יהיו חד פעמיות, אלא יכנסו לבסיס התקציב כהוצאות קבועות לשנים רבות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי

המצב הכלכלי בישראל אומנם נראה כעת סביר ואפילו צפוי עודף בגביית המסים מעבר לתחזית שהייתה בתקציב שאושר בממשלה כשיאיר לפיד היה שר האוצר. אולם, אנחנו רחוקים מרמות הצמיחה שהייתה בישראל באמצע עשור הקודם. גם העולם נראה שברירי הרבה יותר ולא רק במובן הכלכלי. צריכים לזכור, שעיקר הדרישות התקציביות של המפלגות אינן נועדות להגביר מנועי הצמיחה, כגון השקעות בתשתיות או בתעסוקה.

אם יתרחש משבר כלשהו בזירה הכלכלית או הביטחונית, ארגז הכלים של קובעי המדיניות להתמודדות איתו מבחינת מילוי החסרים התקציביים יהיה מצומצם הרבה יותר מאשר לפני המשבר הגדול בשנת 2008. המיסוי בישראל כבר הועלה לרמות גבוהות הרבה יותר מאשר לפני מספר שנים. המע"מ עלה מ-15.5% ל-18%, שיעור מס הכנסה מרבי עלה מ-45% ל-50%, דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות עלו מ-17.5% ל-18.75%.

במצב זה אין לישראל את זכות היתר להתנהגות תקציבית פזרנית. תשלום כבד תמורת הרכבת הקואליציה עלול להפוך במהרה לגירעון תקציבי לא רצוי ולהגדלת סיכון כלכלי. בסופו של דבר, הוא יוטל על אותם האזרחים משלמי המסים שכבר כעת נושאים בנטל העיקרי של מילוי הקופה הציבורית.

הכותב הוא כלכלן ראשי במיטב דש השקעות.