להחזיר את קלימט

תחילת המאה ה־20 סימנה עידן חדש בעיר וינה. מי שחדלה להיות הבירה של האימפריה האוסטרו־הונגרית המפורקת השתנתה, וניסתה לשמור על צביונה כבירת התרבות של אירופה והעולם כולו. זיגמונד פרויד, שטפן צווייג ותיאודור הרצל היו בין השמות ששוטטו ברחובותיה, אכלו שניצל וקינחו בקרם שניט, האזינו בהתרגשות לוואגנר באולמות האופרה, וחגגו את סוד הקסם האריסטוקרטי בראשיתו של העידן הטכנולוגי - זה שהביא עמו הבטחה גדולה לאנושות אך הוכיח את עצמו כאחד שבאמתחתו הרס וחורבן.

מסע מפותל

בווינה של אותן שנים הלכה ופרחה קהילת ציירים שעבודותיהם התפרסמו בתחילה ככרזות לתיאטרון ולאופרה, ובהמשך הפכו לשמות הגדולים של התקופה: גוסטב קלימט, אגון שילה ואוסקר קוקושקה, שהיו חוד החנית של הרוח החדשה בציור. חמישה ציורים של גוסטב קלימט הם לב הסיפור מאחורי הסרט "האשה בזהב". הציורים הוחרמו במצוות הכובש הנאצי עם סיפוחה של אוסטריה.

הלן מירן וראיין ריינדולס ב"האשה בזהב" | צילום: Robert Viglasky

הנאצים לא רחשו חיבה יתרה לעבודותיו האוונגרדיות של קלימט - שהרבה לצייר נשים, חלקן הגדול יהודיות, כאשר הן מעוטרות בטקסטורות נועזות תוך שימוש בזהב מותך. במיוחד נודע הפורטרט "אדל", של אדל בלוך־באואר, שהיה תלוי בעבר בסלון בית המשפחה והפך מפורסם מאוד לאורך השנים, כך שהוא מוכר לכל עין מערבית כמעט (ולו משום שביוני 2006 הוא נרכש על ידי רון לאודר בסכום שיא של 135 מיליון דולר).

חמשת הציורים שהוחרמו, ובהם "אדל", הגיעו למלון בלוודר שבווינה שהפך בהמשך לגלריה, ונשארו שם עד שאשה אחת - מריה אלטמן, בגילומה של הלן מירן - החליטה להיאבק על השבתם לידיה, כיורשת החוקית שלהם. אותו מסע משפטי אמיתי, שארך חמש שנים, מהווה את קו העלילה המרכזי של "האשה בזהב", עם פלאשבקים מתבקשים לימי הגירוש, הבריחה והגניבה הגדולה.

עושים צדק

הסרט היפה והמוצדק הזה יכול לשמש כמשל מעורר השראה על מאבק להשגת צדק אישי, וגם יכול לפתוח צוהר לשיעור היסטוריה מעניין המסופר מזווית פרסונלית. הלן מירן מופלאה ואנושית, ומצליחה "להתגייר" בקלות ובטבעיות. לצד ראיין ריינולדס, בתפקיד עורך דינה הצעיר, השניים מצליחים להיות זוג קולנועי אנרגטי ומוצלח.

לצדם, כשחקני משנה, דניאל ברוהל הנהדר בתפקיד העיתונאי האוסטרי בעל אמות המוסר הגבוהות, וקייטי הולמס בתפקיד אשתו היפה והתומכת של עורך הדין, שהולך ושוקע לעומקיה של התביעה המשפטית.

מחר יצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ו"האשה בזהב" אינו "סרט שואה" בהגדרה. רוב עלילתו מתרחשת בהווה, ועניינה הוא הקרב המשפטי שמנהלת אשה מבוגרת אל מול הממשלה האוסטרית. הסרט נע בין ה"הווה" בלוס אנג'לס לעבר שמתנהל בין רחובותיה ובתיה של וינה, ועושה זאת ביעילות ובקצב. הסצנות שבהן הסרט חוזר לימי הסיפוח הן חזקות וריאליסטיות, תוך שהן מנסות שוב לתאר את הבלתי ניתן לתיאור - ההשפלה הפומבית ברחוב, גזיזת הפאות, אובדן הבית והמשפחה והצורך לברוח.

מריה אלטמן־באואר, לצד עורך דינה החרוץ, מאלצים את הממשלה האוסטרית לקבל את קול המוסר והצדק ולהחזיר לידיהם את שנלקח בכוח ובגניבה, וכל זאת אפילו במחיר של אובדן נכס לאומי יקר ערך במיוחד. עשיית הצדק היא עוד צעד בהכרה באשמה - שהוא הכרחי בדרך לתיקון.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. הסרט נקטל באמריקה באשמת סנטימנטליות יתר. מוזר, לא ראיתי ולא הרגשתי. כנראה דברים שרואים משם לא רואים מכאן

2. למי שרוצה ללמוד עוד על קלימט, ג'ון מלקוביץ' גילם אותו בסרט הנושא את שם הצייר מ־2006

3. קייטי הולמס, חזרי לחיינו!