עצמאות כלכלית כמעט מלאה. עם כוכבית קטנה

העצמאות של הכלכלה הישראלית בנויה משכבות: אנחנו מייצאים יותר ממה שאנחנו מייבאים, אנחנו יודעים לייצא לשלושה גושי סחר עיקריים ולא תלויים רק באחד, והיתרונות של ענף ההייטק הישראלי מושכים לכאן השקעות זרות שמצמיחות את המשק. רק שכל הסיפור הזה תלוי ביכולת שלנו להמשיך לייצר עובדים מיומנים בקצב גבוה, שגורמים למשק לצמוח במהירות. תוציאו את היכולת הזאת מהמשוואה, והעצמאות הכלכלית של ישראל תתחיל להתכרסם מבפנים.

כך שגם אם הכלכלה הישראלית עצמאית מאוד כלפי חוץ, השאלה היא באיזו מידה אנחנו עצמאים כלכלית כלפי פנים? עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו שנוכל להמשיך למשוך את העגלה הזו קדימה במהירות? ובפרט, איך עושים זארת כשהאוכלוסיה העובדת מזדקנת, וכשהמגזרים שחלקם היחסי באוכלוסייה גדל - החרדי והערבי - נמצאים בשוק התעסוקה בשיעורים נמוכים מאוד?

אם מישהו צריך סיבה טובה ללמה אנחנו חייבים למשוך את העגלה הזו כל כך מהר, כדאי לו להיזכר בקיץ האחרון ובעלות המלחמה בעזה - 9 מיליארד שקל. הצלחנו לשלם את המחיר הזה בלי למצמץ כמעט, ומבלי שהמשק נקלע למיתון, אבל בלי צמיחה גבוהה, לא נהיה מסוגלים לממן את המערכת הביטחונית שלנו. ובהינתן העובדה שלא מתקיים תהליך מדיני ששם קץ לאיומים הביטחוניים, הנטל הביטחוני רק יגדל. בשביל לממן את זה, אנחנו חייבים לעבוד כמו חמורים. השאלה היא רק אם אנחנו מסוגלים לזה לאורך זמן.

1. כדי שיהיה רע צריך לקרות משהו מזו'רי

"אני רואה את כל האיומים המדיניים וכל הקשקושים, אבל בסוף המשק צומח, הכלכלה איתנה ואחוז האבטלה נמוך. זה לא שאין לנו בעיות, אבל בכל זאת, בניתוח מקרו כלכלי קר - לא כזה רע פה. הקניונים מפוצצים ואני לא מוצא מלון פנוי לחופשה בארץ. אלו דברים שיש להם יותר באזז תקשורתי ופחות דברים שיש להם אחיזה במציאות".

מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג אופטימי. על גבול האופורי. בכל מה שנוגע לאיומים כלכליים אסטרטגיים על מדינת ישראל, הוא פשוט לא רואה כאלה. בטח לא מבחוץ ("אם אנשים יתחילו להרגיש את המחיר של החרם העולמי אז יהיו בחירות והשלטון יוחלף."), והאמת היא שגם לא מבפנים.

הוא מודה שיש בפנינו אתגרים כלכליים מורכבים - אוכלוסיות שצריך לשלב בשוק העבודה, השקעות שצריך למשוך והכשרות מקצועיות שצריך לייעל, אבל אף אחד מהאתגרים האלה "לא ירסק את המשק ולא יוריד אותנו ביגון שאולה".

אפילו הלחץ הציבורי "של המוכשרים מבית המדרש ה'שמאלני הכלכלי'" לא מפחידים אותו: "כדי שישבשו את המערכות עד כדי כך שנאבד את היתרונות התחרותיים שלנו, צריך לקרות משהו מזו'רי. בקדנציה האחרונה זה אמנם לא עבד כל כך טוב, והיו רעיונות גרועים כמו ששינסקי 2 ושינוי החוק לעידוד השקעות הון, אבל אני מקווה שבקדנציה הקרובה זה לא יהיה ככה. אבל בכל מקרה, זה בשוליים. אין פוליטיקאים שתפיסת העולם שלהם היא כזו שיכולה להוביל למצב כזה".

2. הייטק הוא לא חזות הכל

מנכ"לית אינטל ישראל מקסין פסברג, אופטימית אף היא, אם כי בדרך שונה מלנג. היא חייבת להיות אופטימית, אחרת, בתור מנכ"לית של חברה שמתמחה במחקר ופיתוח בהסתכלות עתידית, היא בחיים לא הייתה יכולה לחשוב שראוי להשקיע פה מיליארדי דולרים בהקמת מפעלים (בתמורה למענקים ממשלתיים, כמובן).

ובכל זאת, לפסברג ברור שלא נוכל להמשיך לצעוד קדימה אם רק נזרום ולא נקבל החלטות אקטיביות: "עצמאות היא פוקנציה של פיתוח מגוון תעשייתי ותעסוקתי", היא אומרת. מאחורי המשפט הזה מסתתר מסר לממשלה: תפתחו עוד תעשיות, לא רק את ענף הייטק, וכך תאפשרו לאוכלוסיות נוספות להיכנס למעגל העבודה. אחרת, יהיה קשה מאוד להמשיך להתפתח.

מנכ"לית אינטל ישראל מקסין פסברג: אתה לא מחנך ילד בדקה, ואין זמן לטעויות. מדינות ששורדות האטה כלכלית הן שקוראות את המפה בזמן" | צילום: גדי קבלו

"בכל מקום שאני מסתובבת בו יש הבנה שבלי להרחיב את בסיס התעסוקה, לא יהיו מספיק עובדים. לא צריך לעשות את זה לשם שמיים, אלא לשם המשכיות עסקית. גם התעשיינים הגדולים מבינים את זה", היא אומרת.

באינטל אמנם מעסיקים חרדים וערבים יותר מבמקומות אחרים, אבל זה רחוק מלהיות מספיק. גם בשביל לפתח את שוק העבודה לענפים נוספים שאינם הייטק יש צורך בעובדים מיומנים בעלי השכלה מתאימה, ולשם כך המדינה צריכה להשקיע בחינוך. כמה שחוק - ככה נכון. ולחינוך יש את המאפיין המציק הזה - זה לוקח זמן, וצריך להתחיל לעשות את זה כבר עכשיו בשביל לוודא שלא תהיה לנו בעיה בעוד 15 שנה.

"אתה לא מחנך ילד בדקה, אלא על פני המון שנים, ואין לך זמן לעשות טעויות. העולם מתקדם בקצב כזה שמי שלא קם בבוקר בזמן - מישהו עוקף אתו. ואם תסתכל על המדינות המתפתחות מצד אחד ועל המדינות המפותחות מצד שני, אלו שבאמת שורדות יפה גם כשיש האטה כלכלית, הן אלה שקוראות את המפה בזמן ועושות תיקונים", היא אומרת.

בקיצור, כל שנשאר כדי לוודא שאנחנו ממשיכים לצעוד בכיוון הנכון הוא להכניס לשוק העבודה את החרדים והערבים, ורצוי בעבודות בשכר גבוה ולא בעבודות שכר מינימום. זה יפתור להם את בעיית העוני, יכניס כספי מסים לקופה, ואולי גם יתרום ללכידות החברתית. השאלה היא איך עושים את זה.

3. לפיד מגדיר מהי ציונות

ומה עם בעיות כמו יוקר המחיה? מחירי הדיור? עוני? פערים חברתיים? האם הבעיות האלה מאיימות על היכולת שלנו להמשיך יחד כחברה, לצמוח ולהתפתח?

"הציבור הישראלי לא מוכן להגדיר את עצמו רק על פי רמת החיים שלו. אנחנו יותר מורכבים מזה. הציונות שלנו לא חד מימדית. הציבור מכיר בכך שלחיים בישראל יש מחיר, והוא גם גאה לשלם את המחיר הזה. תראה את השירות הצבאי כדוגמא. החיים לא מורכבים רק משיקולי עלות תועלת".

שר האוצר הקודם יאיר לפיד חזר לעמדת המתבונן מהצד. הוא אמנם מכריז על עצמו כמי שהגיע לפוליטיקה לשנים ארוכות קדימה, אבל לפחות בינתיים תוצאות הבחירות זימנו לו ישיבה על הספסל. זה לא מונע ממנו לנתח את האיומים על העצמאות הכלכלית שלנו.

שר האוצר לשעבר יאיר לפיד: פחות ממחצית מהעובדים השכירים משלמים היום מסים. זה מערער את המחויבות היסודית של הציבור העובד להמשיך לעבוד"

מבחינתו, יש ארבעה תהליכים שמתרחשים במקביל שעלולים להוות איום ממשי בעתיד הנראה לעין. שלושה איומים פנימיים, ואחד חיצוני, שגם חשיבותו היא בהשפעתו על פנים החברה הישראלית ולא ישירות על הכלכלה.

האיום הראשון הוא "נזילה החוצה של קווי יצור"; כי בחו"ל זול יותר לייצר, וכי "השיח הכלכלי הפופוליסטי בישראל מפחית את המחויבות של אנשי ההון להשקיע פה. לתעשיין הישראלי שהיה מוכן לשלם את המחיר הגיאופוליטי ואת עלות הייצור הגבוהה יחסית, אין בעיה ללכת למקום אחר. הרי גם ככה מאשימים אותו שהוא חזיר קפיטליסט".

האיום השני הוא "רתיעה של חברות זרות מישראל". זה דומה לאיום הראשון. "סיפור הגז הוא קלאסי - אנחנו משנים את כללי המשחק אחרי שהמשחק היה אמור להיגמר, והחברות הזרות מגיבות לזה. אין פה ריבונות שמוכנה להגיד לציבור - ‘אנחנו מקבלים החלטה גם אם זה לא פופולרי'".

האיום השלישי הוא "נזילה החוצה של המוחות הכי טובים שלנו. אנשי פאלו אלטו בעמק הסיליקון מנסים להוציא מפה דור שלם. הם שואלים כמה משלמים לך בישראל, 50 אלף דולר בשנה? אתה יודע מה אתה קונה עם זה בפאלו אלטו? הרבה יותר. כל בוגרי 8200, האנשים שעליהם מבוססת הסטארטאפ ניישן, נוזלים לנו".

ולבסוף מגיע האיום החיצוני, הגיאופוליטי, שגם הוא בעצם איום חצי־פנימי. "האיום המדיני הכי גדול כרגע הוא החלטתה הצפויה של מועצת הביטחון של האו"ם בעקבות היוזמה הצרפתית להקמת מדינה פלסטינית. אם ליוזמה הצרפתית לא יהיה וטו אמריקאי והיא תתקבל, זה עלול להוביל גם לסנקציות על ישראל. אלה אפילו לא חייבות להיות סקנציות קשות. תחשוב רק שמכבי ת"א לא תוכל לשחק כדורסל באירופה, או שישראלים יצטרכו ויזה בכל פעם שהם ייסעו לחו"ל, ותחשוב על עוד חמש דוגמאות כאלה. זה לא יפיל את הכלכלה, אבל תחשוב מה זה יעשה למוראל הישראלי ולכלכלה הישראלית".

ויש גם את העניין הזה עם השוויון בנטל. לא הצבאי, הכלכלי. "פחות ממחצית מהעובדים השכירים משלמים היום מסים", הוא אומר, "הם מחזיקים קבוצות שלמות באוכלוסייה. זה מערער את המחויבות היסודית של הציבור העובד להמשיך לעבוד".

4. הרהור לסיום

בשורה התחתונה, אם נצליח לשלב בשוק העבודה את הערבים והחרדים, לא רק במשרות שכר מינימום, נוכל להמשיך לצמוח, להחזיק מערכת ביטחונית יקרה מאוד, וליהנות מעצמאות כלכלית מרשימה.

אחרת, הנטל על כתפיהם של משלמי המסים יילך ויגדל. ואם יהיו להם הזדמנויות קורצות במדינות אחרות, ואם הלכידות החברתית תתרופף וכולם יראו שכולם מתחפפים מפה וזה לא נורא, עלולה להיות לנו בעיה.

עכשיו תשאלו את עצמכם איזה טיפוס אתם: האם אתם אופטימיים כמו מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג, שתיאורטית לא פוסל את התרחיש הזה, אך לא חושב שהוא קרוב למימוש ושהתקשורת מגזימה; או האם אתם יותר מהורהרים כמו שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שחושב שהאנשים וההון נוזלים לנו מבין הידיים ואין לנו מנהיגות שתגבש מדיניות שתוכל לאזן ולעצור את הנזילה הזאת?