סינגולדה לכל המשפחה

עוד לפני השיר הראשון סינגולדה מספר בדיוק מה צפוי בשעה וחצי הקרובות. "זה מסע בזמן עם כל גיבורי הגיטרה של חיי. אתם מכירים את השירים וזה פשוט כיף לנגן אותם". חמוש במתופף, בסיסט, קלידן (ערן מיטלמן, שהוא מותג קלידים בפני עצמו), שתי זמרות וזמר - סינגולדה בהחלט נראה כמי שנהנה לנגן את הלהיטים הגדולים. בין לבין הוא סיפר על ילדותו בירוחם, איך טיפס "יורם שלא עוזב את הגיטרה" לצמרת תעשיית המוזיקה הישראלית.

אבי סינגולדה בהופעה | צילום: עמית שעל

זה התחיל עם "You’ve Got a Friend" של קרול קינג, שיר שגם סימן את אחת הכוכבות של ההופעה: מיקה שדה. הגוון הג'אזי של שירתה הבדיל אותה משאר הזמרים בהופעה והעניק לשירים שביצעה עומק משודרג. לא הרבה זמרות ישראליות יכולות להיכנס לנעליה של אטה ג'יימס כמו שעשתה ב"At Last". סינגולדה, כמתבקש, תיבל כל שיר בסולו גיטרה בסגנון אחר. ל"At Last" הוא נתן נגיעות ג'אז ניו־אורלינסי מהיר, שנשמע מעולה לצד הקול של שדה והקונטרה בס שהחליף את הגיטרה בס.

ב"Hotel California" הסולו של סינגולדה הזכיר "סולו צוקים" אפקטיבי על גיטרה חשמלית, אבל גם זה לא הצליח להרים את נפילת המתח הראשונה בהופעה. אמנם מדובר בשיר אהוב, אבל כזה שזכה לכל כך הרבה קאברים מבריקים (תבדקו את הביצוע של Moog Cookbook) שהיה צריך יותר עניין כדי להצדיק אותו. אולי הבחירה לבצעו אחרי סיפור על השירות הצבאי, שכלל כמה ניגונים אינסטרומנטליים קצרצרים לשירים ישראליים שעשו טעם של עוד, היא מה שגרם לנפילה.

השניות הספורות של "אני ואתה" ו"ערב של שושנים" היו המחוות היחידות למוזיקה ישראלית במופע, ואם כבר עושים לנו טיזינג עם אריק איינשטיין אולי כדאי לחכות עם האיגלז. הרגעים הצפויים מדי הנוספים היו בבחירות כמו "Stairways to Heaven" המובן מאליו של לד זפלין. זה הסתיים בשירים מקפיצים לבית קווין, הביטלס וצ'אק ברי, שסוף סוף הקימו את הקהל.

אפשר להשוות את "סינגולדה וחברים" לרד בנד - שני מופעי כיסוי המבוססים על מאגר להיטים דומה. רד בנד משתמשים בבובות, הומור גס וכמה הגנבות בעיבודים, ואילו סינגולדה והחברים לא מנסים להתחכם ונותנים מופע נוסטלגי מתקתק ומתוקתק. ההופעה הבאה: 1.5, ברלה, להבות חביבה.