שנה א' במהפכנות כלכלית

"באוניברסיטת תל אביב יש כאלף תלמידים לתואר ראשון", אומרת תמר לוי־בונה (24), סטודנטית שנה ב' בחוג, "ויש בישראל 19 מוסדות אקדמיים שמלמדים כלכלה. השאלה היא מה קורה עם עשרות אלפי הכלכלנים שבאים מהמוסדות האלה".

ראשי המאבק לשינוי תוכנית הלימודים בכלכלה, מימין לשמאל: יוני בן בשט, עומרי בללי, תמר לוי־בונה, סתיו פדרמן והילה אלאלוף. רוצים "לפתוח את הראש, את הלימודים, וכתוצאה מכך גם את המדע" | צילום: עמית שעל

השאלה הזאת מעסיקה לא מעט את לוי־בונה ואת חבריה לפורום הסטודנטים לכלכלה, והם חושבים שהיא צריכה להעסיק את כולנו. "הדיון שלנו לא רק אקדמי", אומרת סתיו פדרמן, סטודנטית שנה ב' מחיפה. "אחרי שהם מסיימים את התואר אנשים נכנסים לתפקידים שונים עם המסרים שקיבלו בחוג לכלכלה. הם למדו מודלים שלפיהם התערבות הממשלה בהכרח פוגעת ברווחה כלכלית והעלאת שכר המינימום מובילה לאבטלה, ומאוד קשה להתווכח עם המודל המתמטי. הם לומדים שלוש שנים, מסיימים את התואר עם הכלים המצומצמים שהם מקבלים והופכים להיות כלכלנים דוגמטיים וצרים. לכן לא יכולתי להשלים עם מה שנלמד בחוג בכלכלה, מתוך דאגה כנה לעתיד החברה הישראלית".

מתוך הדאגה הזאת נולד פורום הסטודנטים לכלכלה, שהוא חלק מ"יוזמת הסטודנטים הבינלאומית לפלורליזם בכלכלה". בחמש היבשות, מארצות הברית דרך אירופה ועד הודו, אוסטרליה וברזיל, התגבשו כלכלנים צעירים תחת אמירה אחת: לא רק כלכלת העולם במשבר, גם לימודי הכלכלה במשבר. הדיון הזה הלך והתרחב בשנה האחרונה, והגיע אף לוויכוח סוער בהשתתפות כלכלנים צעירים ובכירים, שהתנהל מעל דפי "האקונומיסט" ו"הפייננשל טיימס". כעת מנסה הקבוצה הישראלית לעורר את הדיון גם בישראל, בין השאר באמצעות כנס ראשון מסוגו שיעסוק בעניין, ויתקיים ביום רביעי הבא בסינמטק תל אביב בשיתוף המכללה החברתית־כלכלית.

בין הדוברים בכנס, ישראלים וזרים, יהיה גם ירום אריאב, מי שהיה מנכ"ל האוצר עד 2009. "דרוש עדכון של לימודי הכלכלה מבחינת הבעיות האקוטיות שמטרידות היום את המשק", אומר אריאב ל"מוסף כלכליסט". כדוגמה מרכזית הוא מעלה את שאלת חלוקת פירות הצמיחה, "שם יש כשל גדול. הדגש הוא על איך מגדילים את העוגה, ויש הרבה תיאוריות על צמיחה. אבל כששואלים איך מחלקים את העוגה, איך מאפשרים שוויון גדול יותר בהכנסות ובשירותים, הכלכלנים, לפחות באקדמיה, נוטים לפטור את זה במשהו קצר ושטחי: 'הממשלה יכולה להטיל מסים או להעביר קצבאות לעניים'. אבל אנחנו הרי יודעים שבחיים האמיתיים יש קבוצות כוח שמונעות את זה מטעמים פוליטיים. כלכלה שמחוברת למציאות חייבת להתמודד גם עם הסוגיות האלה".

ליידרמן. "חשוב להדגיש לסטודנטים שיש גישות חלופיות" | צילום: עמית שעל

מה החוגים מלמדים ואילו כלכלנים יוצאים משם

כדי להבין טוב יותר את טענות הסטודנטים צריך קודם כל להבין נגד מה הם מתמרדים. החוג לכלכלה משתייך למדעי החברה, אבל כלכלנים רבים תופסים את הענף ככזה שקרוב יותר למדעי הטבע: שמתאר בכלים מדעיים מדויקים ואובייקטיביים את העולם שבו אנחנו חיים. כך, גם לימודי הכלכלה נראים לעתים כחלק מעולם המדעים המדויקים: מעט דיונים בסוגיות של מסחר בינלאומי, אבטלה או משברים כלכליים, והמון משוואות, אינטגרלים ונגזרות.

כך בתואר בכלכלה אין הרבה כלכלה. חלק ניכר מהקורסים בשנתיים הראשונות הם מתמטיים ולא כלכליים, חלק אחר עוסק במודלים המתמטיים של הכלכלה, ורק בשנה האחרונה שניים־שלושה קורסים מאפשרים לסטודנטים להשתמש במודלים כדי לנתח נושאים מן המציאות - תופעות היסטוריות (למשל מאבקי כוח בין מלכים ואצולה, או האופי השונה של מדינות דרום אמריקה לפי התוצר שלהן בתקופת הקולוניאליזם), כדאיות עסקית של פרויקטים שונים, סוגיות בכלכלת ישראל ועוד. עד כמה כל אלה מחוברים ל"שטח", למציאות הכלכלית העכשווית? זה תלוי בעיקר במרצה.

צ'אנג. "למה הסטודנטים צריכים את כל הכלים הטכניים?"

"העולם הוא כאילו קוריוז", אומרת לוי־בונה. "אנחנו בעצם מקבלים חידות היגיון, 'בהינתן כך וכך כמה מייצרים', כמעט כל המרצים אומרים 'זו הנוסחה, תציבו בפנים'". הילה אלאלוף, שלומדת בירושלים בשנה ב', מוסיפה: "המודלים מופשטים מאוד: 'נניח שאין ממשלה ונניח שכל הצרכנים רציונליים עם העדפות דומות' או 'יש רק שני משקים בכל העולם ומגדלים רק אורז'. המטרה היא שנבין איך כלכלנים חושבים, אבל אנחנו לא מקבלים שכבות נוספות כדי לקבל תמונה מורכבת יותר".

זו לא רק בעיה של ציפיות גבוהות מדי מצד סטודנטים. "השאלה עמוקה יותר: מה מטרת התואר הראשון בכלכלה?", מנסח עומרי בללי, סטודנט שנה ג' לכלכלה וחשבונאות בתל אביב. "האם המטרה היא להרחיב את הידיעות שלך ולפתוח את הראש יותר למחשבה כלכלית ופחות לכלים הטכניים של המחקר? וגם אם נשים בצד את הבעייתיות של קורסי היסוד, השאלה היא איזו תמונה מציגים לסטודנט לגבי מדע הכלכלה, כי גם קורסי הבחירה עוסקים במודלים שמניחים בדיוק את אותן הנחות".

במילים אחרות: לימודי הכלכלה, קובלים חברי הפורום, מתמקדים במודלים, וגם כשהם נוגעים בכלכלה הנוכחת בעולם הם עושים זאת על סמך הנחות יסוד שנתפסות כאקסיומות - אף שבשנים האחרונות השיח הכלכלי מעיד עד כמה הן שנויות במחלוקת. בוגרי החוגים לכלכלה לא רק יוצאים לעולם התעסוקה מצוידים בכלים מסוימים מאוד ועם היכרות מוגבלת של המציאות הכלכלית והעסקית, הם גם יוצאים בלי נקודת מבט ביקורתית. ויותר מכך: הם יוצאים עם אידאולוגיה אחת. טובה או רעה, היא בכל מקרה היחידה - בענף שמגוון הדעות בו דל מאוד.

מחקרים בקרב סטודנטים לכלכלה ובוגרי החוגים הללו בארצות הברית, אירופה וישראל מעידים על הערכים המאפיינים אותם, ובראשם חתירה לתועלת אישית על חשבון הכלל. ניסוי של פרופ' אריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב, למשל, הציג לסטודנטים מקרה מבחן של חברה מסוימת וביקש מהם לבחור אם להגדיל את רווחי החברה תוך פיטורי עובדים או להישאר עם רווח מזערי בלי לפטר; כמעט חצי מהסטודנטים לכלכלה העדיפו לפטר ולהרוויח, לעומת פחות מחמישית מהסטודנטים לפילוסופיה ומתמטיקה. ייתכן שמלכתחילה מי שבוחר ללמוד כלכלה מקדש את הרווח על פני שיקולים אחרים, אבל מחקרים נוספים מצביעים גם על ההשפעה של הלימודים עצמם. מחקר של ד"ר ענת גיא מהמכללה למינהל בדק את יחסם של יותר מ־1,400 סטודנטים בחמישה מוסדות לאחריות של המדינה לרווחת אזרחיה ואת יחסם למערכת הרווחה בפרט. הסטודנטים לכלכלה הפגינו את היחס השלילי ביותר כלפי מוסד הרווחה לעומת סטודנטים לסוציולוגיה, רפואה ועבודה סוציאלית, והיחס הזה היה שלילי עוד יותר אצל סטודנטים שנה ג' לעומת שנה א'. "הכלכלנים הכי פחות מדגישים ערכים של חמלה והכי הרבה מדגישים ערכים של העצמי", מדגישה גיא.

גלבוע. "לא צריך ללמד מקצוע, אלא ידע בסיסי שיהיה נכון שנים" | צילום: עמית שעל

מה הם רוצים בעצם ואיך להזיז הטיטאניק ב־10 מעלות

פורום הסטודנטים לכלכלה פעל לסירוגין מ־2007 עד שהוקם לתחייה בשנה שעברה בידי יוני בן בשט (31), סתיו פדרמן (28) ועומר מגל (29). שלושתם משלבים תואר בכלכלה עם תואר בתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, ושלושתם בני קיבוץ פלך. "קל לקטלג אותנו כשמאלנים אקטיביסטים, אבל אנחנו שואלים שאלות שחשוב לשאול. לא בטוח שהתשובות יתאמו את האינטואיציה החברתית שלנו, אבל צריך שיהיה דיון וכרגע אין דיון כזה", אומר מגל.

התעוררות הפורום בחיפה הביאה לגיבוש קבוצות דומות באוניברסיטאות אחרות, וכיום כולל הגרעין הקשה של הפורום הארצי כ־30 סטודנטים בחיפה, תל אביב וירושלים. פגשנו חמישה מהם: בן בשט, פדרמן, לוי־בונה (24), בללי (26) ואלאלוף (23). כולם סטודנטים לתואר ראשון, כמעט כולם שוקלים תואר שני בכלכלה, רובם שואפים להשתלב במגזר הציבורי. כולם פועלים בפורום בהתנדבות, ומקווים שהכנס המתוכנן - שבו ינאמו בין השאר הכלכלן הרדיקלי הנודע פרופ' סטיב קין מאוניברסיטת קינגסטון בלונדון וגם פרופ' עומר מואב מהמרכז הבינתחומי, שמבקר בחריפות את הפורום - יהפוך אותם לתנועה של ממש, עם עוד משאבים ואנשים ופעילות במוסדות נוספים. זה לא פשוט, הם מודים: "את רוב הסטודנטים בתכלס מעניין לסיים את התואר, וזה חלק מהקושי", אומר בן בשט, אך לוי־בונה מדגישה: "זה שסטודנטים לא מתקוממים לא אומר שהם לא רוצים שינוי. רובם ייקחו את מה שתיתן להם, ועכשיו השאלה היא מה תיתן להם. ואם התוכנית תשתנה, אולי יגיעו גם סטודנטים אחרים".

בדומה לעמיתיהם בחו"ל, הפורום המקומי מתמקד בדרישה לגוון את הלימודים בשלושה היבטים: מגוון תיאוריות כלכליות, מגוון כלים מעשיים, וחשיפה לתחומי מחקר אחרים, כגון סוציולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה. המטרה היא "לפתוח את הראש, את הלימודים וכתוצאה מכך גם את המדע", מגדיר זאת בללי, ובן בשט מוסיף: "אנחנו נמצאים במגרש מצומצם מאוד ולא מכירים דברים אחרים. אם נצליח להרחיב את המגרש, וכתוצאה מכך גם למשל את הפתרונות של המדינה בסוגיות כמו מאגרי הגז, זה יהיה לטובתנו, האזרחים".

אריאב. "צריך לימודי כלכלה שמחוברים לבעיות האקוטיות במשק" | צילום: אלעד גרשגורן

בשיחה איתם הסטודנטים נמנעים מהצגת תוכניות מפורטות; הדגש הוא בעיקר על דיאלוג עם אנשי החוג, תהליך שכבר יצא לדרך באוניברסיטת חיפה. אנשי הפורום שם הציגו לוועדת ההוראה את חזונם, ובמרכזו בוגרים שהם אנשי אשכולות כלכליים: מכירים את התיאוריות, את הביקורות, את הכלים ואת המציאות.

בחו"ל, כאמור, העניינים מתקדמים יותר. לוריין טראן (Tran) מהפורום הצרפתי, למשל, מספרת שהפעילות שם כבר הביאה לפרסום דו"ח על לימודי הכלכלה מטעם משרד החינוך, וכי היא וחבריה יפרסו בקרוב את המלצותיהם במפגש השנתי של האגודה הצרפתית לכלכלה. לפני שלושה שבועות הציגה טראן את תוכנית הלימוד החלופית בכנס של המכון למחשבה כלכלית חדשה, גוף מחקר עתיר מימון מייסודו של המיליארדר ג'ורג' סורוס, וגילתה שה־OECD החל להתעניין בנושא. "זה משמעותי מאוד שהם מכירים בכך שיש כאן שאלה שצריך לחשוב עליה", היא אומרת. "כמו שאומרים, גם אם אתה מצליח להזיז את הטיטאניק ב־10 מעלות זה הישג".

מה חושבים המרצים ואיך משהו בכלל יכול לקרות ככה

ההתארגנויות בחו"ל נהנות בין השאר מלא מעט כלכלנים בכירים שסבורים שצריך לשנות את לימודי הכלכלה ולכן מסייעים ליוזמות הסטודנטים. בארץ עוד אין לובי כזה בקרב הפרופסורים, ובכל זאת יש לסטודנטים גב במקומות לא מובנים מאליהם.

מי שמתברר כתומך נלהב למדי בשינוי תוכנית הלימודים הוא פרופ' ליאו ליידרמן מאוניברסיטת תל אביב, המשמש גם היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים. הוא לא מהסס לקבוע שבעשורים האחרונים לימודי הכלכלה לא השתנו משמעותית, וש"הגיע הזמן להפיכת הלימודים ליותר רלבנטיים, לרענון יסודי ושינוי בתוכנית הלימודים בכלכלה", כהגדרתו ל"מוסף כלכליסט". "ברמת התואר הראשון, עלינו להפוך את הלימודים ליותר רלבנטיים להבנה וניתוח של הנושאים הכלכליים המרכזיים בימינו. כיום אין כמעט דיון כלכלי שלא עובר דרך סוגיות כגון האי־שוויון בחלוקת ההכנסות, יוקר המחיה, בעיית הפנסיה, דמוגרפיה, משברים כלכליים, איכות הסביבה, השפעות הרובוטיזציה וכדומה. הסטודנט הממוצע מסיים את התואר הראשון בכלכלה בלי מספיק ידע, כלים והבנה מסודרת של חלק גדול מהנושאים האלה". ליידרמן מגלה כי במסגרת ההיערכות לשנת הלימודים הבאה החליט צוות מורי המאקרו־כלכלה בתל אביב לשנות את התוכנית כדי לטפל בסוגיות המדוברות בכיתה.

במקביל הוא מדגיש כי חשוב להרחיב את גישות המחקר שמציגים לתלמידים. כיום הגישה היחידה הנלמדת בחוגים לכלכלה, הניאו־קלאסית (או "הזרם המרכזי"), נשענת על הרעיון שלפיו אפשר לנסח באופן מתמטי תופעות כלכליות מורכבות, ומשוכנעת ששווקים תחרותיים באופן מלא (שווקים משוכללים) הם תנאי מספיק להקצאה אופטימלית של משאבים. "במידת האפשר, חשוב שכאשר דנים בנושא כגון חלוקת ההכנסות המרצים ידגישו שקיימות גישות חלופיות לזאת הנלמדת ואת השלכותיהן על הנושא", אומר ליידרמן. גישה אלטרנטיבית אחת, למשל, היא זו של הכלכלה המוסדית, שמדגישה את האופן שבו מבנה חברתי, לדוגמה קבוצות לחץ פוליטיות, משפיע על קבלת ההחלטות.

מי שכבר עסק בשאלת לימודי הכלכלה הוא פרופ' נתן זוסמן, שעמד בראש החוג באוניברסיטה העברית וכיום מנהל את מחלקת המחקר בבנק ישראל. ב־2011 הוא הוביל מחקר בנושא במסגרת מכון ון ליר ובשיתוף פורום הסטודנטים שפעל באותם ימים ופרסם דו"ח בעניין. "גם אז וגם היום אני לא ממליץ על שינויים בליבת הלימודים", הוא אומר. "אפשר לעשות תחלופה קטנה בין קורסי החובה במתמטיקה לקורסי הבחירה. אחד מקורסי הבחירה החיוניים מבחינתי, שאולי אפילו צריך להיות קורס חובה, צריך לעסוק בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית, כולל תיאוריות אלטרנטיביות. דבר שני שצריך לעשות זה לשלב בלימודי התיאוריה את מה שקורה במציאות. זה צריך להיות חלק מהשגרה".

עם זאת, זוסמן מציין כי בנסיבות הקיימות, של מגבלות תקציב אדירות, קשה יהיה לחולל שינויים כלשהם. "התקציב משפיע על מספר הנקודות שכל סטודנט לומד וגם על מספר המרצים. במחלקות לכלכלה בארץ יש בממוצע 20 מרצים במקום 50-40 בחוגים לכלכלה בארצות הברית". הסטודנטים לא מקבלים את הטענה הזאת. "בכל מקרה העוגה קטנה מבחינת שעות, השאלה היא מה סדר העדיפויות", אומר בן בשט, וגם אריאב אומר: "זה סיפור של אילוצים וסדרי עדיפויות, והמרצים לכלכלה נתקלים בבעיה של בחירה חברתית".

פרופ' יצחק גלבוע מאוניברסיטת תל אביב, העוסק בעיקר בתיאוריה מיקרו־כלכלית ובפילוסופיה של הכלכלה, סבור שאין מה לרדוף אחר חיבור אקטואלי לסוגיות מהמציאות: "מה שמלמדים באוניברסיטאות הוא סוג של ידע בסיסי ולא בהכרח לימוד של מקצוע. צריך ללמד ידע שיהיה נכון עד שהסטודנטים ייצאו לפנסיה". ד"ר אסף זוסמן מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, שמלמד מיקרו־כלכלה ובמחקר שלו משתמש בכלי הכלכלה כדי לנתח סוגיות כמו אפליה ואלימות, דווקא בעד קישור לעניינים שעל סדר היום, ואולם משוכנע ש"התוכנית לתואר ראשון טובה מאוד".

אם צריך לעשות שינויים, הוא סבור, הם ממש בשוליים, בקיצוץ קטן בלימודי המתמטיקה והרחבת לימודי הבחירה. והוא מתנגד נחרצות ללימוד גישות אלטרנטיביות: "אם היו ברשותנו תיאוריות שמסבירות טוב יותר את המציאות, היינו מאמצים אותן ומלמדים אותן".

אסף זוסמן. "אם צריך לעשות שינויים הם ממש בשוליים" | צילום: עומר מסינגר

מה מסתירה ההתנגדות ואיך זה מאיים על הדמוקרטיה

"אני אוהב להשוות את המצב הנוכחי למציאות באירופה בימי הביניים", אומר פרופ' הא־ג'ון צ'אנג. "באותם ימים מדיניות הכנסייה הקתולית היתה לא לאפשר את תרגום כתבי הקודש מלטינית לשפת חול. גם אנשים בשכבות הכי גבוהות לא יכלו לקרוא את כתבי הקודש, כי היית צריך לדעת לטינית. כיום באמצעות השימוש במתמטיקה ובז'רגון מסובך הכלכלנים הפכו את הכלכלה לבלתי נגישה לאנשים רגילים".

צ'אנג (Chang) - מומחה עולמי לפיתוח כלכלי מאוניברסיטת קיימברידג', מהמבקרים הבולטים של אידאולוגיית השוק החופשי ומחבר רב־המכר "23 דברים שלא מספרים לכם על קפיטליזם" - הוא אחד הכלכלנים הבכירים המעורבים בגיבוש תוכנית לימודים חלופית. הנימוקים הטכניים של מתנגדי השינוי, הוא טוען, מסתירים את שימור האליטה הימי־ביניימי: "כשחברי הסגל אצלנו דנים בשינוי הרבה אנשים אומרים 'כן, אנחנו צריכים ללמד דברים אחרים, אבל איך נמצא את הזמן לזה? הרי חייבים ללמד נושא כזה או אחר...'. ככה אנשים דוחים את הרפורמה בלי להצטייר כמי שדוחים אותה מסיבות אידאולוגיות.

"אני סבור, למשל, שהרבה מהמתמטיקה והסטטיסטיקה שתחום הכלכלה משתמש בהם היום כבר לא הכרחיים, שלא לומר מיותרים. אנחנו הרי נשענים על תובנות של הוגים כמו אדם סמית, ג'ון מיינרד קיינס ופרידריך האייק, שהשתמשו במתמטיקה באופן מאוד מינימלי. ואפילו הייתי מסכים שכלכלנים באקדמיה צריכים להשתמש בכל הכלים הטכניים האלה, נשאלת השאלה למה סטודנטים לתואר ראשון צריכים ללמוד אותם, הרי 95% מהם לא עומדים להפוך לאקדמאים".

מעבר לכך, צ'אנג שם את עיקר הדגש על ההיצמדות לגישה אחת: "אומרים שמי שיש לו פטיש רואה כל דבר כמסמר. אם אתה מכיר רק תיאוריה כלכלית אחת, יש רק סוג אחד של שאלות שאתה יודע לשאול. התיאוריה הניאו־קלאסית למשל חושבת באופן בסיסי על כל האינדיבידואלים בתור צרכנים, ולכן שאלות על העבודה - כמה היא קשה, אם היא מספקת או משעממת - פשוט לא נשאלות. אם תלמד את הסטודנטים רק תיאוריה ניאו־קלאסית הם לא ישאלו שאלות על איכות העבודה או על הקשר שלה לאיכות חיינו. וזו רק דוגמה אחת. לכן הסטודנטים צריכים להיחשף לפרספקטיבות תיאורטיות שונות, וליתרונות והחסרונות של כל אחת מהן בהווה. וגם הציבור צריך להיות מודע לכך. הרבה פעמים בעלי הכוח ומקבלי ההחלטות אומרים 'אין אלטרנטיבה'. אם אנשים יבינו שכלכלה היא לא מדע כמו פיזיקה או כימיה, תחומים שבהם לרוב יש תשובה מדויקת אחת לכל שאלה, ואם יידעו שיש אי־הסכמות רציניות בין כלכלנים, הם יוכלו להתנגד לטיעונים של 'אין אלטרנטיבה'. וזה חשוב מאוד לחיזוק הדמוקרטיה".

לאן כל זה הולך - הסיכויים טובים מתמיד

ניצן ראשון ללימודי הכלכלה בהקשר רחב פורח באוניברסיטה העברית, בתוכנית פכ"מ שמשלבת לימודי פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה תוך צמצום הקורסים המתמטיים, ושבוגריה השתלבו בשנים האחרונות במגוון תפקידים באוצר. התוכנית מיועדת לסטודנטים מצטיינים, שמספרם מטבע הדברים מועט, אך מספקת עדות שאפשר לצמצם את המתמטיקה, להרחיב אופקים ובכל זאת להצמיח כלכלנים טובים - אם כי עדיין לפי הזרם הניאו־קלאסי.

בדרך לשינוי פני הלימודים לא ניצבות רק מגבלות תקציביות או התנגדויות עקרוניות. אריאב טוען שיש כאן גם עניין של תמריצים: "המרצים רוצים להשיג קביעות, ולשם כך צריכים לפרסם מאמרים, ומאמרים מפרסמים בעיתונות זרה - ולכן כבר 30-20 שנה הם לא חוקרים את כלכלת ישראל אלא דברים בינלאומיים יותר. דור הנפילים של החוגים לכלכלה עסק הרבה מאוד בכלכלת ישראל, והם סייעו להנהגה המקומית לנווט את המדיניות, אבל היום אין למרצים תמריצים לעסוק בזה. אם ייתנו להם תמריצים נכונים, באקדמיה יתחילו לחקור את כלכלת ישראל".

גם צ'אנג בוחר בפרספקטיבה היסטורית, שדווקא מובילה אותו לאופטימיות, אבל לא מיד: "יש על כף המאזניים יותר מדי כסף, יותר מדי כוח ויותר מדי יוקרה אינטלקטואלית. אבל הסטודנטים היום לא אומרים 'קיימת תיאוריה טובה יותר, ובוא נחליף את התיאוריה הניאו־קלאסית בתיאוריה הזאת', המסר שלהם הוא 'אנחנו רוצים להיחשף למגוון פרספקטיבות'. זו גישה מתוחכמת ובוגרת יותר, ואני מקווה שהיא תוביל לשינוי. והם עובדים חכם - מקימים פורומים במוסדות שונים, משתמשים במדיה החברתית, נחשפים בעיתונות הכלכלית. אולי הם יצליחו להשיג את מה שאנשים מהדור שלי לא הצליחו להשיג".