על (חוסר) שקיפות והפתח לשחיתות

כל הכבוד לחשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג'ו על חשיפת נתוני ועדת המחיקות. נכון, היא לא בדיוק עשתה זאת מיוזמתה, אלא רק אחרי פניית ״כלכליסט״ באמצעות חוק חופש המידע, אבל אחרי שהבקשה הוגשה, היא מסרה את הנתונים במלואם, והעמידה לרשות ״כלכליסט״ את אנשי האגף שלה בשביל להסביר כיצד עובד מנגנון ועדת המחיקות ומה אומרים הנתונים.

עם זאת, בשורה התחתונה תהליך העבודה של ועדת המחיקות אינו שקוף. החובות עצמם אינם שקופים. אף אזרח מן השורה לא יכול לדעת לאיזה גופים יש חובות ובאילו היקפים. באגף החשב הכללי מסבירים שהמצב כל כך גרוע שגם משרדי הממשלה עצמם לא יודעים מי חייבים להם כסף וכמה, ושבימים אלה הם בונים את מערכות המידע שיאפשרו להם למפות את תמונת החובות.

מה ששקיפות יכולה למנוע

אבל גם אם התמונה הזו תהיה מלאה, התהליך עדיין לא יהיה שקוף, כי המשרדים ימשיכו להגיש בקשות למחיקת חובות לוועדת המחיקות, הוועדה תמשיך למחוק חובות והציבור ימשיך לא לדעת מזה. אז נכון, אנשי הוועדה עושים זאת תחת קריטריונים מוגדרים, ולטענתם יש פרוטוקולים מסודרים לעניין, רק שאיש לא יכול לראות את הפרוטוקולים האלה, ואי אפשר לדעת מה היו השיקולים שהנחו את חברי הוועדה בהחלטותיהם.

אפשר לומר שיש כאן עניין של פרטיות - כשם שהבנקים לא מדווחים לאף אחד על הסדרי החוב שהם עושים עם לווים שלא החזירו את ההלוואה, כך גם המדינה לא צריכה לעשות זאת. רק שבמקרה של המדינה מדובר בכספי ציבור, ואין שום סיבה שהמידע הזה לא יהיה חשוף לציבור במלואו, ולו בשביל למנוע שחיתות.

ראשית הבעיה במשרדי הממשלה

חוסר השקיפות מתחיל קודם כל במשרדי הממשלה עצמם, בתהליך צבירת החובות ובטיפול בהם. מבלי להטיל דופי בשום פקיד ספציפי, תארו לעצמכם למשל שלמישהו יכול להיות חוב לגוף ציבורי כלשהו, אבל בקומבינה אסורה עם אחד הפקידים באותו הגוף הזה החוב ייצטבר ולא ייגבה או יימחק, ואף אחד לא יידע מזה. גם במקרה הזה, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.