"קומיות מתוך שריטה"

השנתיים האחרונות היו ללא ספק המשמעותיות ביותר בקריירה של השחקן והקומיקאי מולי שולמן (41). מי שסיים את לימודי המשחק בניסן נתיב כבר לפני 15 שנה, ודילג בין במות הפרינג' לתפקידי אורח בטלוויזיה, חדר סוף סוף לתודעה הציבורית בתפקיד ראשי בסדרה "בלתי הפיך" לצדה של עדי אשכנזי, חברות בקבוצת המאלתרים של התוכנית "הכל הולך" בערוץ 2, ובקרוב גם ינחה את השעשועון "תראו מי שואל" בערוץ 10. למרות כל אלה הוא מצהיר שאין כמו התיאטרון. "זה הלחם והחמאה", הוא אומר, "אין תחליף לניסיון לייצר את החשמל המיוחד הזה מול אנשים בלייב".

זו השנה הרביעית שלו בתיאטרון באר שבע, ובימים אלה הוא מככב בקומדיה החדשה "פרק ב'" מאת ניל סיימון ובבימוי רפי ניב, לצד אמיר קריאף, אדוה עדני ומיכל ינאי. שולמן מגלם את ליאו רודף השמלות - המנסה לשדך נשים לאחיו ג’ורג’ - סופר אלמן שמכונס בעצמו.

מסתמן כי הוא תפס את משבצת השחקן הקומי המוביל בתיאטרון, ואפילו ב"רומיאו ויוליה" הוא מביא את איכויותיו הבידוריות לתפקיד הנזיר לורנצו, שאותו הוא מגלם בהשראת ה־Dude מ"ביג ליבובסקי".

אתה אוהב את המשבצת הקומית?

"אני מבסוט מהמשבצת הזאת כי יותר נוח לי ללכת לכיוון המצחיק. לדעתי אין באמת הפרדה בין קומיקאי לשחקן דרמטי, ובכל תפקיד קומי שקיבלתי היו תמיד גם נגיעות מרגשות".

מימין: אמיר קריאף ומולי שולמן; שולמן: "שאלו אותי 'איפה היית?'. בשביל הרבה אנשים עד שלא היית בטלוויזיה - לא היית בכלל" | צילום: מעיין קאופמן

זה כך גם ב"פרק ב'"?

"בוודאי. ליאו לא מסוגל להיות נאמן לאשתו וכל הזמן מחפש רומנים מהצד כדי להחיות את הזוגיות הבורגנית והשבעה שלו, ועם זאת הוא מקנא באחיו על שהיתה לו מערכת יחסים אחת, ממלאת, עם אשתו שנפטרה. קומיות צריכה לבוא מתוך סוג של שריטה ולא מתוך שובע או זחיחות, אחרת זה לא הולך".

אחרי כמה הצגות שתרגם וביים בפרינג' ובבית הספר למשחק גודמן בנגב, בעונה הבאה של תיאטרון באר שבע שולמן יביים לראשונה הצגה ברפרטוארי, "4,000 מייל". "בימוי זה משהו ששותה את דמך ומדיר את שנתך בלילות, אבל אין דבר מספק יותר מיצירת חזון תיאטרוני משלי ויישומו", הוא אומר, "כשאתה משחק אתה מגשים חזון של מישהו אחר וזה ממלא מאוד, אבל יש עוד צמרות לטפס אליהן".

מספיק מפוכח

שולמן הוא אמן אימפרוביזציה מהמובילים בארץ: במשך שש שנים הוא היה חבר בהרכב "למה אלפקה", וכיום הוא חלק מ"טרי פולינג" לצד אלון נוימן, רועי צדוק וענבל לורי. "זה אירוע תיאטרוני שמתחיל ממשפט שהקהל זורק ובעקבותיו יוצאים השחקנים להצגה שלמה. זה קורה פעם בחודש בצוותא ובכל פעם אנחנו מארחים שחקנים כמו קרן מור, גרייניק ואלתרמן, גורי אלפי ונתן דטנר".

אז ככה הגעת ל"הכל הולך"?

"ל'הכל הולך' הגעתי בעקבות 'בלתי הפיך', שלשם הגעתי בזכות האימפרוביזציות שאני עושה על במות כבר שנים. 'בלתי הפיך' זו סדרה שהיתה מבוססת על אלתור - אין טקסט כתוב, אתה פשוט מקבל כמה דקות לפני האקשן את הנתונים של הסצנה. זו חוויה מטורפת ודרוכה מאוד, אתה בשיא אונך וסקרן נורא, כי אתה ממודר ממה שעומד לקרות".

הכי שונה מתיאטרון רפרטוארי, לא?

"בטלוויזיה אתה צריך להשפריץ את הדברים בצורה מיידית, בתיאטרון יש סבלנות לתהליכים ארוכים. טלוויזיה היא אמנות הכאן ועכשיו".

רצית להגיע לטלוויזיה?

"בטח, מה שלא ידעתי הוא שדווקא האימפרוביזציה תפתח לי את הדלת. שאלו אותי 'איפה היית?', 'איך זה שלא מכירים אותך?'. בשביל הרבה אנשים עד שלא היית בטלוויזיה - לא היית בכלל. מנגד, אני אסיר תודה לאלוהים שהשינוי הזה קרה בגיל מספיק מבוגר. אני יודע שדברים הם קצרי מועד ובני חלוף, ואני שמח שזה הגיע כתוצאה מעבודה מאומצת ולא כמו מתנה כזו. זה לא שפתאום גירדתי חישגד וקיבלתי חשיפה בפריים טיים. היום אני מספיק מפוכח כדי שזה לא יסחרר אותי".