ממשלה על הקצה: הסחטנות רק תגדל לקראת אישור התקציב

ממשלת החלומות יוצאת לדרך. זו ממשלת חלומות משום שחלקים רבים משריה חלמו על דברים אחרים לגמרי לפני ואחרי הבחירות, ביניהם גם ראש הממשלה. זו ממשלת חלומות משום שחלק משריה חלמו לקבל הרבה פחות וקיבלו הרבה יותר - למשל אנשי יהדות התורה. זו ממשלת חלומות משום שחלק משריה - למשל שר האוצר המיועד משה כחלון - חולמים שיצליחו להעביר רפורמות גדולות. לא בטוח שזה יקרה וחלומות עולים ביוקר.

הממשלה הזו הוקמה כי הממשלה הקודמת לא תפקדה יותר, כי לכל אחד מחבריה היה הכוח לסחוט את ראש הממשלה עד מעבר לנקודת השבירה שלו.

וראו איזה פלא, הקמת הממשלה החדשה התאפשרה רק הודות לסחיטה פוליטית יסודית בעלות של כ־5 מיליארד שקל לפחות (המספרים הסופיים טרם נקבעו). העניין הוא שהסחיטה הזו רק החלה.

ראש הממשלה תלוי בכל ח”כ

בקואליציה של 61 חברי כנסת, ראש הממשלה זקוק לכל אחד מהם בשביל להבטיח תמיכה בצעדים הגדולים והחיוניים שהוא חייב להעביר בכנסת. המשוכה הראשונה תהיה הצעת החוק הממשלתית שתקבע כי הממשלה יכולה לאשר את תקציב המדינה בכנסת בתום 160 יום, במקום 100 יום כפי שמאפשר החוק כיום. בשביל לשנות את החוק הזה נדרש רוב של 61 ח״כים. כלומר, ראש הממשלה זקוק לכל ח״כ וח״כ. אין חולים, אין נסיעות לחו״ל ואין שחרורים. כולם צריכים להיות.

אבל לתמיכה הגורפת הזו עלול להיות מחיר. מה יקרה אם ממש רגע לפני ההצבעה אחד מחברי הכנסת של ש״ס ייזכר שהוא עוד לא קיבל תוספת תמיכה תקציבית לרשת מעונות היום של ש״ס? או אם אחד מחברי הבית היהודי ייזכר שיש כמה יישובים שהוא חפץ ביקרם וראש הממשלה טרם הנחה את שר הפנים להגדיל להם את המענקים השנתיים שבסמכותו לחלק? כל הצבעה דרמטית היא בעלת פוטנציאל לסחטנות פוליטית תקציבית נוספת, כי רה”מ יודע שהאלטרנטיבה היא כאב ראש גדול.

כל ההצבעות האלה הן רק חזרה גנרלית לקראת אישור התקציב. אפילו אם ראש הממשלה יצליח לגייס בקלות יחסית רוב של 61 ח״כים לשינוי החוק, כך שיהיו לו 160 יום לאשר את התקציב בכנסת, הוא עדיין יזדקק לכל אחד מחברי הקואליציה שלו בשביל לאשר את התקציב בקריאה שנייה ושלישית - משימה שהיא על גבול הבלתי אפשרי.

כך זה עלול לעבוד: בשביל לאשר את תקציב המדינה ואת חוק ההסדרים הנלווה אליו, יש לאשרם קודם כל בקריאה ראשונה. זה יהיה פשוט. אחר כך יתחילו הדיונים בוועדות הכנסת השונות בסעיפים של החוק ופה יתחיל הבלגן.

איילת שקד | צילום: יאיר שגיא

כל סעיף בכל הצעת חוק הוא פוטנציאל לסחיטה. זוכרים את הניסיון הכושל של אגף התקציבים להעביר את חוק קק״ל בקדנציה הקודמת? זה בדיוק מה שעלול לקרות כאן שוב, וביתר שאת.

אם, למשל, אחד הסעיפים באחת מהצעות החוק לא ימצאו חן בעיני ח״כ כלשהו ממפלגה כלשהי בקואליציה, לא משנה מאיזה טעם, יהיו לו מנוף אדיר לדרוש כל מיני דברים תמורת התמיכה שלו. וכשכולם יודעים שזה המצב, ושמשרד האוצר, שר האוצר וראש הממשלה סחיטים עד הסוף, אין סיבה שהם יהססו לסחוט עד הסוף.

וזה לא ייגמר בוועדות הכנסת. כי אחרי הדיונים בוועדות מגיעים למליאת הכנסת, שם יתחילו הדיונים הארוכים והמתישים באלפי ההסתייגויות שתגיש האופוזיציה לכל סעיפי החוק, עד שתגיע ההצבעה הסופית. ראש הממשלה יזדקק לאצבעות של כל חברי הקואליציה בשביל לאשר את חוק התקציב וחוק ההסדרים בקריאה שניה.

ומה יקרה אם בין הקריאה השניה לשלישית ייזכר מישהו שאפשר לסחוט עוד איזו תוספת תקציב לאיזה משהו? עוד איזה 20 מיליון שקל לטובת חיזוק ערכי היהדות, או 50 מיליון שקל לטובת עידוד הציונות וערכי העם, או 100 מיליון שקל לטובת העמקת שורשי ההווייה הישראלית? הרי הסכומים האלה בטלים בשישים עבור משרד האוצר ושר האוצר, ובוודאי שעבור ראש הממשלה. מה, לא ניתן אותם בשביל להעביר תקציב? שהרי ללא תקציב הממשלה תחדל מלהתקיים, אז ודאי שניתן.

קדנציה של מאבקים תמידיים

הסיפור הזה לא ייעצר באישור התקציב. הוא ימשיך לאורך כל הקדנציה של הממשלה הזו, עד שיכולת התפקוד הזעומה שלה תימחק לחלוטין. בכל פעם ששר האוצר או ראש הממשלה יביאו לכנסת חקיקה שתהיה חשובה להם, פוטנציאל הסחיטה ירים שוב את ראשו. כך קרה בימי הממשלה הקודמת, שתיפקדה רק שנה ושמונה חודשים עד לפיטורי ציפי לבני ויאיר לפיד.

עוד לפני הפיטורים האלה הקואליציה תפקדה בקושי. ראשי ועדות חזקים בכנסת - למשל יו״ר ועדת הפנים מירי רגב - הפעילו את כל כוח הסחטנות שלהם כלפי שר האוצר. כשרגב איימה שתתקע לשר האוצר דאז לפיד את חוק הותמ״לים (שנועד להקים ועדות תכנון מיוחדות לקיצור תהליכים), הוא הסכים להתקפל מרפורמת תאגידי המים שרגב רצתה להרוג לטובת השילטון המקומי, ולעזאזל המחיר.

כשיו״ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי איים למסמס את הדיונים בחוק 0% מע”מ על דירות חדשות, לפיד ניאות לשלם ביד יפה לבית היהודי - גם נתן תוספת של 500 מיליון שקל למטרות שונות וגם הסכים לשינויים בחוק 0% מע”מ עצמו, שהיטיבו עם אוכלוסיות נוספות שלפיד כלל לא התכוון להיטיב איתם מלכתחילה.

בקואליציה של 61 ח״כים “כל דאלים גבר”. כולם יודעים את זה ולכולם יש תמריץ לפעול בטקטיקה הזו. זה לא מקרי שכחלון אסף לידיו כל סמכות ותפקיד שהוא רק יכול בשביל לצמצם כמה שיותר את פונטציאל הנזק הזה. אבל אין לו, או לראש הממשלה, שום אפשרות לשלוט בכל הכנסת עד הסוף. לא כשצריך כל קול.

זו הסיבה העיקרית שבגללה ראש הממשלה מעוניין בתקציב דו־שנתי, ככלי ליציבות פוליטית ולעזאזל המחיר הכלכלי. אם היה יכול, ייתכן שאפילו היה הולך על תקציב ארבע־שנתי וזהו. זו גם הסיבה העיקרית לכך שיפעל בכל דרך שהיא בשביל להגדיל את הקואליציה שלו. אחרת, זו תהיה ממשלת חלומות שעלולה להפוך לממשלת שיתוק וחלומות בהקיץ.