"לפעמים אני פוקח את עיניי והחלום ממשיך"

אני מדליק את מכשיר ההקלטה, והצייר יוסל ברגנר נמתח בכיסאו. "ווס איז דוס?" הוא שואל ביידיש. זה מכשיר הקלטה, אני עונה. אפשר לצייר את זה, אומר ברגנר. מכאן הוא יתעקש לדבר עברית במהלך כל השיחה - שפה שלטענתו הוא אינו דובר ("אני התחלתי מגרמנית, אחר כך פולנית, אנגלית, קצת צרפתית. לעברית לא נשאר לי מקום").

אנחנו נפגשים ביום שישי בצהריים בסטודיו שלו במרכז תל אביב. את הבית שהוא גר בו, שמתפרס על שטח ענק יחסית לעיר ומצויד גם בגינה פנימית נהדרת, הוא קנה כשזכה בפרס הגדול בטוטו. "אני, הספר, הסנדלר והקצבית היינו ממלאים טוטו קבוע", הוא מספר. "אני הימרתי על הפועל ת"א במשחק מול מכבי נתניה, שהיתה הרבה יותר חזקה, והייתי היחיד שחשב על זה. זכיתי! אחר כך הספר העלה לי את מחיר התספורות. הוא אמר לי: 'עכשיו אתה עשיר'".

השיחה עם ברגנר, שבאוקטובר יחגוג 95, אינטואיטיבית, חשופה ולא לגמרי צפויה. הוא מפוקס ומפוזר באותה מידה, הולך לפה וחוזר לשם על ציר זמן של קרוב ל־100 שנות חוויות, געגועים ונוכחות מאוד חזקה. "אני לא צייר עכשווי, אני אתמולי", הוא מצהיר כבר בפתיחה. "אני עכשווי מפני שאני מצייר את אתמולי. אני אילוסטרטור של המחשבות שלי".

לידנו יושב משה אביר, חברו הקרוב של יוסל ואוצר התערוכה החדשה שלו, שתיפתח היום במשכן האמנים בהרצליה (רח' יודפת 7, כניסה חופשית). בתערוכה 16 עבודות משנות החמישים ועד ימינו, והיא תלווה גם בכנס שייערך מחר (20:00-14:00) במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אנחנו משתדלים לפתוח תערוכה אחת של יוסל פעם בשנה, בסמוך ליום הולדתו", אומר אביר, "הוא תמיד דואג איכשהו שזה יקרה".

ברגנר אינו חביב הממסד האמנותי בישראל. אף שב־1980 זכה בפרס ישראל לאמנות ותמיד השתייך לברנז'ה הנכונה (הוא עיצב את התפאורות למחזותיו של ניסים אלוני, למשל), רק בשנות התשעים הוא זכה לראשונה לתערוכה במוזיאון תל אביב, שזכתה להצלחה גדולה.

ברגנר, אתה לא יודע כלום

אודרי, אשתו של ברגנר, נכנסת לחדר. "אודרי ציירת טובה גם", ברגנר מחייך, "אמרתי 'גם' - זה אומר שאני חושב שאני צייר טוב. מילים חושפות את מה שאתה מנסה להסתיר. כיום אין אף ציור שלי במוזיאון כי אני לא עכשווי, רק בירושלים יש ציור אחד, ובחיפה יש פסל בכיכר. אני כבר בקושי רואה, כשאני מצייר אני מקרב את עיניי כל כך קרוב אל הבד שכאשר אודרי באה הביתה היא אומרת לי: 'אה, היום ציירת בכחול'".

הוא ידע, יוסף ולדימיר ברגנר, מדוע בחר בשם יוסל עם הגיעו לארץ ישראל ("הם רצו שם ציוני, ואני בחרתי דווקא ביוסל"). השם שעתיד לשמור ולגונן על הילד הפנימי שלו, זה שעד היום צוחק, חוקר, מספר סיפורים ומצייר. הוא נולד בווינה ב־1920, בנו של מלך ראוויטש, הפסבדונים שהמציא לעצמו זכריה חנא ברגנר - סופר, משורר ועורך ספרות שהיה דמות מרכזית בספרות היידיש.

ברגנר מבקש שיראו לי תמונה שבה מצולמים אביו עם הסופרים י"ל פרץ, האחים זינגר ופרץ מרקיש. "אבא שלי היה טריטוריאליסט", הוא מספר על התנועה שהאמינה שעל היהודים למצוא נחלה כלשהי בעולם - לאו דווקא בארץ ישראל. "אבא ראה שהיטלר והאנטישמיות עולים באירופה וחיפש פתרון. הוא היה נגד הרעיון של שיבה לארץ ישראל כי הוא חשב שיהיו פה מלחמות. הוא קיבץ סביבו קבוצה של סופרים והם חשבו על אוסטרליה, כי שם יש הרבה מקום. כשהייתי בן 17 אחותי ואני עברנו לשם".

אחד ממקורות ההשראה החזקים בחייו הוא דודו, הצייר משה ברגנר, שעלה ארצה ושינה את שמו למשה הררי. "הוא נסע לפלשתינה ב־1911, ועד היום יש לי את קופסת הצבעים שלו, אבא נתן לי אותה", מספר ברגנר. "אחר כך חזר לאירופה, ועם הזמן התאבד. אף על פי שאבא היה סופר, לי יש בעיה בכתיבה. המורה היה קורא לי ללוח ואומר 'ברגנר, אתה לא יודע כלום. עדיף שתוציא את הגרמושקה (המפוחית) שלך ותנגן'. אם תרצה אני יכול להראות לך". ברגנר מבקש שיביאו לו את המפוחית ומנגן עבורנו ניגון עצוב־שמח.

"אני תמיד ציירתי", הוא ממשיך. "באוסטרליה עבדתי במפעל לגרביים, הבחורות היו שרות ואני שרתי איתן. שכחתי את עצמי ושברתי מכונה, וכשפוטרתי החלטתי להיות צייר. אבא אמר שציור זה לא מקצוע, הוא פחד שאהיה צייר בגלל אחיו שהתאבד. רציתי להפוך את הציור לעבודה ופרנסה, היה לי שיער ארוך ואת המקטרת של הדוד שלי. מעולם לא נפגשנו, אבל הוא היה גיבור חיי".

 

הסיר נראה אחרת

כשהיה בן 30 עלו הוא ואודרי לארץ, תחילה לצפת ולאחר מכן לתל אביב. "אחותי עדיין באוסטרליה", הוא מספר, "היא בת 98 ולפעמים היא צועקת עליי".

אתה מצייר הרבה כלי מטבח.

"כשהייתי ילד ולא היו לי צעצועים הייתי משחק במטבח עם טעפלעך שסבתא נתנה לי. עד היום אני משתמש באותם דברים, אבל הם מקבלים אצלי משמעות אחרת. אם יש מלחמה, למשל, הסיר נראה אחרת. הכל הוא אילוסטרציה לחיים שלי ולחיים של החברים שלי. אני מאוד אוהב פומפיות, כי יש להן הרבה עיניים. פומפייה היא כלי יהודי: היא נותנת סבל וסובלת בעצמה. אני מצייר את מה שאני חושב, אני לא יכול להיות דקורטיבי מדי. היום ציור זה כבר לא אמנות. אם אתה עושה משהו טוב אתה אמן - כל דבר, גם סנדלים. אני עובד וזה המקצוע שלי, צייר. רק אם יגידו שאני אמן, אז אהיה כזה. זה לא משהו שאני צריך להגיד.

"אני תמיד משאיר בלילה משהו שהתחלתי, כדי שיהיה לי למה לקום בבוקר. בלילה יש לי הרבה חלומות, אני אוהב לישון פה בסטודיו ולחלום על ציורים. לפעמים אני לא זוכר על מה חלמתי, לפעמים אני כבר פוקח את עיניי והחלום ממשיך. היה לי חלום נפלא ששכחתי, ולמחרת חלמתי על ארבעה יהודים. שאלתי אותם מי הם, והם ענו 'אנחנו האנשים מהחלום ששכחת אתמול'".

אתה מעודכן במה שמתרחש במדינה ובעולם?

"אני שומע גלי צה"ל, אבל קפקא מעניין אותי יותר. נורא נכנסתי לזה. אבא היה הראשון שתרגם את קפקא ליידיש, ואני מקפקף עד היום. יש לי חבר שבא בכל יום חמישי ואנחנו מקפקפים יחד".

אביר קם ללכת, וברגנר שואל אותו אם שלח עבורו ציור מסוים לקונה. אביר מתנצל ("היה סגור, אשלח היום") ומחמיא לברגנר על יופיו של הציור. "אתה יודע טוב מאוד שזה לא ציור יפה", אומר ברגנר, "הוא לא יאהב אותו". "זה ציור נהדר,

הוא יאהב אותו, אל תדאג", מנסה אביר לשכנע. "אני אציע לו להחליף את זה אם הוא לא יאהב", ברגנר עדיין מהוסס.

לגנוב את היידיש

לאורך השיחה עמו חוזר ברגנר ומזכיר כי הפולנים שבים להתעניין ביידיש, שפת אביו ואמו. משהו בתופעה הזאת נדמה לו פלאי, כמו צדק פואטי שמופיע לקראת הסוף. "חסר להם משהו", הוא אומר, "היו להם שירים שהם חצי יידיש חצי פולנית, ועכשיו בלי היידיש הם לא יכולים לשיר. הם רוצים שוב את התרבות היהודית בתרבות שלהם, כל מה שהם רצו לזרוק עכשיו הם רוצים בחזרה. דווקא יידיש, שגנבה מכל השפות - עכשיו כולם רוצים לגנוב אותה בחזרה".

איפה אתה מרגיש בבית יוסל?

"בישראל. ישראל היא מהתורה. לכל אחד יש אלוהים אחר, ואני לא אדם מאמין, אבל כשכואב לי משהו אני אומר 'אוי אלוהים'. אלוהים עשה אנשים ואנשים עשו להם אלוהים אחר. לכל אחד יש את האלוהים שלו".