"אי אפשר היה לדבר עם אבא על פרידה. הוא לא קיבל את זה שהוא הולך למות"

דב לאוטמן היה איש מפוכח. לאיש שהקים וניהל את דלתא במשך עשרות שנים היתה יכולת התבוננות נוקבת במציאות המדינית, הפוליטית והחברתית בישראל, במצב המשק, במקומה של התעשייה, בחשיבות החינוך. הוא היה דובר רהוט שהציג רעיונות סדורים והבנה מעמיקה של עניינים שונים. לא בכדי היה בחייו לאחד מסמלי הכלכלה המקומית והפעילות החברתית, כמו גם יועצם ומקורבם של אישים פוליטיים. גם בחייו האישיים, ניכר כי אפיינה אותו אותה התבוננות חדה, לא מתחמקת. כך היה כשהתראיין על מותו של בנו עדי, וכך היה כשדיבר על ההתמודדות שלו עם מחלת ניוון השרירים ALS שממנה סבל שנים.

רק מול המוות הוא התעקש לעצום עיניים. הוא איבד את בתו הבכורה כשהיתה תינוקת, את בנו שהתאבד לאחר מות חברתו, ואת אשתו שמתה משבץ מוחי. הוא חי שנים עם מחלה שסופה ידוע מראש, אבל כל אלה לא הביאו את לאוטמן להשלים עם המוות שלו עצמו. "הוא נאבק עד הסוף, מבחינתו הוא נלחם והוא ייצא מזה", אומר בנו הנותר נעם. "ולכן אי אפשר היה לדבר איתו על פרידה. אתה לא יכול להיפרד מאדם שרוצה לחיות. מבחינתו לא בא בחשבון שהוא לא ייצא מבית החולים. הוא לא קיבל את זה שהוא הולך למות, גם בסוף".

שנה וחצי עברו מאז מותו של לאוטמן, בנובמבר 2013, ובנו חוזר כעת, בראיון אישי ראשון מאז, לימים האחרונים. "האשפוז האחרון נמשך ארבעה חודשים, ובחודש וחצי האחרונים הוא כבר היה מורדם ומונשם. הוא נאבק בזיהומים, ובאיזשהו שלב הערנו אותו כדי שייתן אוקיי לצנתור, ועד אולי שבוע לפני שהוא נפטר, עם כל כמה שידענו שהסיכויים נמוכים, היתה איזושהי אופטימיות. ניסינו בכל הכיוונים, כי ידענו שהוא לא אחד שמוותר. הוא לא קיטר, רק אמר כשכאב כדי לקבל עזרה, ועשה את כל הפרוצדורות הרפואיות שצריך.

"בכל האשפוז הזה, כל עוד היה ער, גם כשלא יכול היה לדבר, המשכנו לדבר. לפעמים אפשר לשחרר את מכונת ההנשמה ולשמוע טיפה קול, דיבור בלחש כזה, ובשאר הזמן הוא עשה תנועות שפתיים ואני קראתי את השפתיים שלו. ניהלנו שיחה מסורבלת, שבה בעיקר אני דיברתי, גם על דלתא, גם על קרן לאוטמן, אבל דיברנו. קוגניטיבית המחלה בכלל לא פגעה בו".

לא רצית לקצר את הסבל?

"החוק אומר שאפשר לא לטפל בשום הידרדרות חדשה, אבל שאת כל מה שעשית עד אז אתה חייב להמשיך. הרופא שלו באיכילוב מאוד הקפיד לא לקצר תהליכים עד שהחליט שזהו זה. אני רציתי לקצר, אבל רציתי שהרופא יגיד את זה. אמרתי לו כמה פעמים, 'תדע שמבחינתי ברגע שתחשוב שהוא סובל...', אבל הרופא אמר את זה רק לקראת הסוף".

אז מתי הבנתם שזה נגמר?

"בסוף בסוף הכליות קרסו, והרופא ואני הגענו למסקנה שהוא סובל ושמפסיקים לטפל בו. הרופא אמר שזה עניין של כמה שעות עד יומיים. זה היה לפנות ערב. מיד התקשרתי ל־15 אנשים. זה עבר מפה לאוזן, ועד שלוש בלילה הגיעו 70 אנשים להיפרד ממנו. גם אייזיק דבח (בעל השליטה ומנכ"ל דלתא כיום) בא להיפרד, ואני בטוח שאם הוא לא היה בישראל הוא עדיין היה מגיע במיוחד. מחלקת טיפול נמרץ לא היתה ערוכה לכל כך הרבה אנשים, סוכם שהם יחכו מחוץ למחלקה וייכנסו אחד אחד, זה יוצא ואז זה נכנס, ככה שש שעות רצוף. הוא היה מורדם, הוא לא ידע שהם פה, הם ידעו שהוא לא יגיב לנוכחות שלהם, הם באו לגמרי בשבילם. אבל אולי בכל זאת משהו נקלט. אני הייתי בחדר חלק מהזמן, כשאלה היו אנשים שקרובים גם אליי, ובשאר הזמן השקפתי מחוץ לחדר. ואחרי הלילה הזה הוא החזיק מעמד עוד 24 שעות".

המחלה הכריחה אותי לבחור דרך

לא קל לנעם לאוטמן (46) להיחשף כך. לצד הפעילות העסקית העצמאית שלו הוא יו"ר דלתא ויו"ר קרן לאוטמן, כלומר ממשיך דרכו של אביו בפעילויות הללו, אבל הוא מדגיש עד כמה הוא "בן אדם אחר מאבא שלי. הפרטיות יותר חשובה לי. חיידק הפומביות לא עובר בירושה, זה האופי שלי ואין לי צורך בזה". עם זאת, הוא מזכיר כי אביו "לא הלך לתקשורת כדי ללכת לתקשורת, הוא אמר את דעתו כשרצה, כשהיו לו טענות לממשלה. היתה לו אג'נדה לטובת המדינה ולכן הוא היה יכול לצעוק ולריב, להגיד את מה שהוא חושב כדי לשנות דברים, לדבר על צמצום פערים, על שילוב כל האוכלוסיות בשוק התעסוקה, על אחריות הממשלה. מאורעות השנה האחרונה בהחלט הבהירו לכולם שיש עוד הרבה עבודה בתחום הזה. גם מה שקרה במלחמה, גם הבחירות. יש בחברה הישראלית עוד הרבה עבודה לעשות בדרך לקבלת השונה וצמצום הפערים".

לאוטמן האב עשה זאת בראיונות סוערים עם כותרות דרמטיות ואמירות כמו "אני חושש הרבה יותר מפערים בחברה מאשר מחיזבאללה ומחמאס, כי הפערים מסכנים את החברה הישראלית".

גם לאוטמן הבן רוצה לשנות, אבל הוא כאמור בן אדם אחר. הוא מתראיין כעת לקראת כנס שיתקיים בתחילת יוני, שאמור לפתוח מסורת של אירועים לזכרו של אביו.

קרן לאוטמן, הוא מספר, היא תולדה של המחלה שנפלה על משפחת לאוטמן. "זה לא שנראה היה שלאבא יש תאריך תפוגה. המחלה אצלו התקדמה לאט, ואמרנו לעצמנו שגם ככה הוא לא צעיר, לא התייחסו לזה כאל נקודת מוות, אלא כאל משהו שילווה אותו ואותנו", הוא מספר. "אבל בפועל זה גרם לי להחליט עם עצמי, אחת ולתמיד, מה אני רוצה לעשות, אם אני רוצה לקחת על עצמי את הניהול של דלתא או לא. זה כל השנים היה באוויר, ודחיתי את ההחלטה. אבל בעקבות המחלה של אבא עזבתי את טבע שבה עבדתי והגעתי לדלתא, ללמוד את העסק כדי להחליט, ובסוף החלטתי לא לקחת עליי את ניהול החברה. במקום זאת, ב־2007 הקמנו יחד את קרן לאוטמן (שמתמקדת בקידום החינוך, השותפות והשוויון). היחסים ביני לבין אבא נהפכו לאינטנסיביים, ומפגישות בסופי שבוע עברנו לפגישות כמעט בכל יום. אבא גם היה כל השנים מישהו שתמיד סומכים עליו, ופתאום הוא היה צריך לסמוך יותר ויותר עליי, בגלל המחלה. זה בהחלט קירב בינינו".

גם העובדה שנותרו רק שניהם קירבה ביניהם. ב־2008 מתה רחל, אשתו של דב ואמו של נעם, משבץ מוחי, "במפתיע, מהיום להיום", כדברי נעם. בתם הבכורה של דב ורחל, לימור, מתה בעריסה בגיל תשעה חודשים. בנם השני עדי התאבד לפני כ־15 שנה, לאחר שבת זוגו עדי אגמון מתה מסרטן. "הקשרים בינינו כאחים היו מצוינים", אומר כעת נעם, הבן הצעיר. "ובין עדי לעדי היתה אהבה מדהימה, והוא סעד אותה במחלתה. אבא אמר, עד יומו האחרון, שהכישלון הגדול בחייו היה שלא זיהה את עומק המצוקה של עדי. הוא התעסק בזה, לא הדחיק. עם הזמן הוא הצליח לחזור לאיזושהי שגרה מסוג אחר, והמשיך את חייו".

ועם כל אלה, ועם המחלה, הוא לא שקע בדיכאון.

"הוא לא היה אדם כזה. היו לו גם נסיבות מקלות - הוא הצליח להרשות לעצמו את הטיפול הרפואי הכי טוב שיש. אבל מה שבאמת היה מדהים הוא שאבא היה מוקף חברים, בכמויות עצומות. מאז שאמא נפטרה בכל ערב היו מגיעים אליו הביתה, ספונטנית, בין עשרה ל־40 איש. היו חברים שבאו שלוש פעמים בשבוע, היו שבאו פעם בחודש. פול של מאות אנשים. זה היה מאוד מאוד חשוב. היו לו הרבה חברים - חלקם עובדים מדלתא, או כאלה שלמדו איתו בפנימייה החקלאית פרדס חנה, בתקופה המעצבת של חייו, אנשי הפרלמנט של יום שישי, עיתונאים, אנשי עסקים, ואנשי הפרלמנט של שבת, אנשים פחות מוכרים. הוא ידע להמשיך ליצור חברים חדשים כל הזמן. היה מגיע לים והיה נוצר סביבו מעגל של אנשים. הוא עשה חברים חדשים עד יומו האחרון, והחברים האלה היו סם החיים שלו. את ההשקעה שלו כל השנים, העובדה שכל חייו היה אדם חברתי והמשיך לאסוף חברים גם בגיל 75, שזה נדיר, הוא קיבל חזרה בכך שכולם עזרו לו ולא השאירו אותו לבד לרגע".

עם דבח עוד נגיע לנאסד"ק

המשפחה של לאוטמן לא כוללת רק את הקרובים או החברים. היא כוללת גם את הביזנס. דב לאוטמן הקים את מפעל הטקסטיל דלתא ב־1975, כשהיה אב לילדים קטנים. "אבא שלי התייחס לדלתא כמו עוד ילד, אני התייחסתי לחברה כאל אחות", אומר נעם. "דלתא היתה בבית כל הזמן. עבדתי שם כל קיץ מכיתה ו' עד י"ב. עבדתי שם בתפקידים מצווארון כחול עד לבן, מהמחסן ועד להקליד נתונים במזגן. ארזתי ארגזים, ליקטתי מוצרים להזמנות. אבל זה לא שידעתי מאז ומתמיד שאעבוד בחברה בבגרותי. אף פעם לא לחצו עליי או ניסו לכוון אותי ללמוד מקצוע מסוים כדי לנהל את החברה, לא גידלו אותי להיות יורש".

הוא למד מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב ו־MBA ב־NYU, ואחר כך הלך לעבוד בטבע, באיתור השקעות בסטארט־אפים מענף הביומד. לדלתא הגיע כמבוגר רק בשנת 2000, כחבר במועצת המנהלים, תחת אביו היו"ר. באמצע אותו עשור כבר התחיל להתברר שמצבו של האב לא יאפשר לו להחזיק את המושכות עוד זמן רב, ונעם החליט לבדוק אם הוא לוקח על עצמו את תפקיד המנכ"ל. "כמעט חצי שנה עשיתי דיו דיליג'נס לא משפטי על דלתא ועל ענף הטקסטיל. ממש עזבתי את טבע והגעתי לדלתא כדי ללמוד את העסק ולהחליט. והבנתי שלא יהיה נכון, לא לי ולא לדלתא, שאקח את התפקיד. מבחינתי, ידעתי שזה לא המקום שלי ושלא אהיה מאושר בתפקיד. להיות מנכ"ל דלתא דורש ירידה משמעותית לפרטים וגם מחויבות חסרת גבולות. טקסטיל זה עסק עם כל כך הרבה פרטים וטכנולוגיה, ואתה עובד על מרווחי רווח לא גבוהים, שאין מקום לטעויות. לכן צריך מנכ"ל שהוא גם איש טקסטיל וגם בעל הבית - גם כשאבא היה 'רק' יו"ר הוא היה מעורב מאוד. לכן החלטנו למכור את השליטה בחברה, ואייזיק דבח, שהיה שותף שלנו קודם ובא מהתחום, היה המועמד הטבעי. לא היה שם אגו, זו היתה החלטה רציונלית פרופר, והיא הוכיחה את עצמה.

"הוא נכנס לנעליים גדולות מאוד, של יזם שכל כך מזוהה עם החברה ונערץ על כל העובדים. במקרה כזה רוב הבעלים החדשים היו מנסים להזיז את הקודמים הצדה, אבל לאייזיק היה מספיק ביטחון לעשות בדיוק ההפך. הוא הרבה להיפגש עם אבא, הזמין אותו לכל האירועים, רצה שאשאר בבורד, וב־2010 ביקש שאהיה יו"ר. שמחתי, כי יש חשיבות להמשכיות בעיניי. גם לאבא היה מאוד חשוב שאהיה יו"ר. וכשאייזיק גם בעל הבית וגם מנהל את החברה ביומיום ואני היו"ר ויודע את מקומי - זה עובד. אנחנו בקשר מעולה, מדברים כמה פעמים בשבוע".

דבח קנה את השליטה כשעתידה העסקי של החברה היה לא ברור והיא רשמה לא מעט הפסדים, בגלל התחרות הזולה מאסיה והמשבר העולמי. הוא השקיע בה לא מעט כסף, סגר קווי מוצרים לא רווחיים, החל לעצב ולייצר עבור מותגים מוכרים (ויקטוריה'ס סיקרט, קלווין קליין, נייקי וטומי הילפיגר), קנה זכיינות לשיווק מותגים אחרים (לה קוסט, קנט קול ועוד), מיקד את תחומי הפעילות - והזניק את החברה חזרה. כיום היא מעסיקה כ־14 אלף עובדים ברחבי העולם ונסחרת בתל אביב לפי שווי של כ־3 מיליארד שקל, כשדבח מחזיק 56% מהחברה ולאוטמן 10%. רק לאחרונה, בדו"ח השנתי, התברר שב־2014 המכירות שלה חצו את הרף של מיליארד דולר. לפי דו"חות הרבעון הראשון שפורסמו השבוע, החברה רשמה עד כה 22 רבעונים רצופים של צמיחה.

"גם אבא שלי תמיד כיוון לרף הזה, דיבר על מיליארד דולר כאיזשהו יעד", אומר לאוטמן. "אבא היה מאוד מרוצה מההתקדמות של דלתא, מאוד העריך את אייזיק ושמח שאני היו"ר. השגת היעד לא הולכת לגרום לנו לעצור ולנוח, להפך. בחברה חושבים כל הזמן איך להמשיך לגדול, למשל באמצעות רכישות נוספות, אנחנו מסתכלים גם על חברות גדולות על המדף. גם הנפקה בנאסד"ק בהחלט נמצאת על הפרק, אם יהיו תנאים שיאפשרו את זה לא נחכה. לא כי אנחנו צריכים את הכסף, אלא כי אנחנו חושבים שזה ישפר את העמדה שלנו ברכישת חברות, וכמובן זה גם יציף ערך".

דבח היה גלגל ההצלה של דלתא?

"החברה לא היתה על סף קריסה - היו רבעונים מסוימים של הפסד, זו היתה תקופה בעייתית בעולם - אבל הוא כן עשה שינוי משמעותי. הוא מתמצא בכל פרט, גדל בבית של טקסטיל ונמצא בתחום מהיום הראשון שבו החל לעבוד. הוא מסמן מטרות, מסתכל קדימה, ובינתיים טפו טפו עומד ביעדים. וזה לא קסם, הוא לא קוסם, זה הרבה עבודה קשה".

ללאוטמן אין בעיה להודות שהגישה של דבח אחרת מזו של אביו. אבל זה גם העולם שהשתנה, היתרון התחרותי שהתחלף. "היתרונות שלנו הם מוצרים מתוחכמים. הכוח שלנו הוא לא ביכולת לייצר מסות, או לייצר זול יותר, אלא בתחכום שנמצא בבדים. המצאנו בד כותנה שזהה לבד סינתטי ביכולת נידוף הזיעה שלו. המצאנו בד אחר שלא מתבלה אחרי הרבה כביסות. אני נדהם בכל פעם מחדש מכמה תחכום יש בתעשייה כל כך פשוטה כמו טקסטיל. בדרך לחוטים ולבדים יש המון מחקר ופיתוח, הייטק. זו הסיבה שלקוחות באים אלינו ולא לסינים או לבנגלדש. אייזיק חיזק את זה, והתוצאות הגיעו".

 

מה יישאר מדלתא ישראל

 

הפגישה עם לאוטמן מתקיימת במשרדי הקרן המשפחתית בתל אביב, במשרד שלו - הצמוד לזה ששימש את אביו. הקירות מעוטרים תעודות הוקרה לאב וצילומים שלו עם קלינטון ורבין, ותמונה גדולה שלו מתנוססת במשרדים. דב לאוטמן נוכח שם כל הזמן, ואיתו נוכח גם צל המחלה שהולידה את הקרן. מה שהתחיל אצל לאוטמן באי־נוחות בכתף השמאלית התפשט לקושי להניע את אצבעות היד והתגלה לפני כ־12 שנה כ־ALS. "הכרתי קצת את המחלה מהעבודה שלי בטבע, ידעתי שזו מחלה נוראית, אבל לא זכרתי את הפרטים", מספר נעם. "כשאבא סיפר לי על האבחון ישבנו יחד מול גוגל ולמדנו על המחלה. קראנו אז שתוחלת החיים היא 3.5 שנים, שאין תרופה, ש־20% חיים חמש שנים ומעלה וש־10% חיים עשר שנים ומעלה, ואז הוא אמר לי: 'תראה שאני אהיה ב־10%'. והוא חי עם המחלה עשר שנים וחודש. עמד במילה שלו".

לקח זמן עד שהמשפחה סיפרה על המחלה גם לאחרים. "שנה וחצי הוא שמר את זה בסוד. הוא לא רצה שירחמו עליו, ולא רצה להדאיג אנשים. הוא תמיד אמר לי: 'כל מי שאני אספר לו סתם יהיה עצוב'. הוא ידע שזה עלול לפגוע בעובדים, אם הוא לא ייראה חזק מולם. רק כשכבר אי אפשר היה להסתיר הוא כינס את אנשי החברה וסיפר להם".

הוא לא ריחם על עצמו. אתה ריחמת על עצמך?

"האופטימיות שלו לא אפשרה לי לעצור ולחשוב למה זה מגיע לי. לא מצאתי מקום לרחם על עצמי, הוא זה שסבל. והוא כל הזמן המשיך להיות פעיל, לשמור על לו"ז מלא, גם כשכמעט לא הניע שריר. היה מעורב בקרן, הגיע לאירועים, פגש חברים. זה גם עזר לו להחזיק עשר שנים. כי אם הוא סבל ממשהו, זה בעיקר מהשיעמום. בכל רגע הוא היה עסוק, אבל בבית החולים כשלא יכול היה להעסיק את עצמו בעבודה, אירועים וחברים, זה הציק לו מאוד. בתקופת האשפוז האחרונה הוא אמר 'אני רוצה לחזור הביתה, לעשות דברים'. הוא כל הזמן דחף שישחררו אותו. ניסו לשחרר אותו פעמיים עם בלון חמצן, אבל הוא נאלץ לחזור".

לאורך כל השנים האלה ה"עבודה" העיקרית של לאוטמן היתה בקרן. "היתה לו פעילות פילנתרופית גם קודם, אבל המטרה בהקמת הקרן היתה לפעול מסודר, אסטרטגית, עם יעדים ומדדים ברורים". הקרן מתמקדת בשני נושאים: חינוך ככלי לצמצום פערים, וקידום דו־קיום בין ערבים ליהודים. במקביל פעלה גם עמותה נפרדת, הכל חינוך, שאותה ניהל שי פירון ושדעכה עם מותו של לאוטמן.

הכנס הקרוב נועד כאמור לחזק את הפעילות למען החינוך בכלל, ובאופן ספציפי למען חינוך לדמוקרטיה ולשוויון. מינויו של נפתלי בנט לשר החינוך מזמן דיון מתבקש בשאלת החינוך הסקטוריאלי. "בסופו של דבר בנט אדם אחראי, אני מניח שהוא יהיה שר החינוך של כולם", אומר לאוטמן. "אין לי בעיה עם תגבור לימודי יהדות, הבעיה היא מה עוד מגיע עם זה, אילו ערכים אוניברסליים מטפחים. מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית זה לא ערכים סותרים, קידום לימודי יהדות לא צריך להיות מזוהה רק עם הימין, וחיזוק הדמוקרטיה לא צריך להיות מזוהה עם השמאל. השילוב בין הערכים האלה צריך להיות אינטרס של כולם".

 

מה לגבי חינוך במגזר החרדי?

"השקיעו תעצומות נפש אדירות במאבק לגיוס חרדים, אבל לי יותר חשוב שהם יעבדו משיתגייסו. 50% מתלמידי כיתות א' הם חרדים וערבים - שתי אוכלוסיות שעובדות פחות, תורמות פחות לתל"ג, וחלקם באוכלוסייה גדל. חייבים למצוא דרך לשלב אותם בשוק העבודה כדי שהמדינה לא תקרוס".

אג'נדה אחרת שמזוהה עם לאוטמן האב היתה קידום תהליך השלום. כשסגר מפעלים - ופיטר עובדים ישראלים - לאוטמן לא העביר את הייצור למזרח אלא לירדן ולמצרים, כדי לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי עם מדינות האזור. "דלתא נאלצה להוציא קווי ייצור כדי לשרוד, אבל הכל נעשה בשיתוף ההסתדרות, בתנאים טובים ועם סיוע לעובדים למצוא עבודות חדשות. לא היו צמיגים בוערים. ולאורך השנים שיתוף הפעולה עם המצרים והירדנים עובד מצוין, גם כשבקהיר השלטונות התחלפו המפעל המשיך לעבוד. זה היה גם אידאולוגי אבל גם עסקי - יותר קל, זול ונוח מבחינת מיסוי לייצא מהמזרח התיכון לאירופה מאשר מהמזרח הרחוק לאירופה. אבל החברה מנוהלת מפה, והמפעל בכרמיאל הוא הלב של היצירה -

מכאן מתכננים, בונים, עושים את העסקים, מפה מוכרים. הבסיס תמיד יהיה בישראל, כי כאמור היתרון התחרותי שלנו הוא בצד היצירתי והיזמי".

 

יש בכלל קיום לתעשייה בארץ בעידן הגלובלי של המזרח הזול?

"תמיד תהיה כאן תעשייה, השאלה איזו. תעשיות שמבוססות על כוח עבודה רב - מתפרות של מאות אנשים, למשל - לא יכולות להישאר בארץ ולהיות תחרותיות. אבל ישראל חזקה במחקר ופיתוח, בעיצוב, ויש פה מקום לתעשיות מבוססות ידע ויצירתיות. אגב, יש חברות אמריקאיות שמחזירות את הייצור לארצות הברית, כי השכר במזרח עלה והפערים בעלויות הצטמצמו. זה נותן לחברות האלה יתרון שיווקי מובהק. יכול להיות שזה יקרה גם בישראל".

מה נשאר מאבא, מה כל כך חסר

"לא עשיתי שום דבר כדי לעשות לאבא נחת, חייתי את חיי, ויצא שגם הוא מרוצה מהבחירות שלי", מדגיש לאוטמן הבן, ומסביר שהוא מחויב לשילוב של הפעילות בקרן המשפחתית ובעולם הפילנתרופיה בכלל (בין השאר בקבוצת "יכולים נותנים", לצד אבי נאור, אורני פטרושקה, יהודית רקנאטי ועוד) - ושל פעילות עסקית שיש בה אג'נדה. כך, הוא הצטרף כמשקיע לבבקום, חברה שהקים ב־2008 עמאד תלחמי, אחד מעובדי דלתא לשעבר. בבקום מציעה לחברות מרכזי שירות טלפוני, קול סנטרס, ומצדה מקדמת העסקה של ערבים וחרדים. היא מעסיקה כ־1,800 עובדים בגליל, בדליית אל־כרמל, ובפתח תקווה ובבאר שבע. "הצטרפתי לעמאד מהיום הראשון, כשהיה יזם שצריך משקיעים. נכנסתי כי האמנתי במודל ובו כיזם. החברה רווחית, והיא רק גדלה כל הזמן. זה לא מלכ"ר, זה עסק למטרות רווח, שגם מיישם ערכים של תעסוקה בפריפריה, העסקת יהודים, ערבים ודרוזים, ובפתח תקווה אנחנו מעסיקים נשים חרדיות".

לדברי לאוטמן, אביו היה "קודם כל תעשיין, כך הוא הגדיר את עצמו עד יום מותו, ובזה הוא היה הכי גאה". לאוטמן - שב־2007 קיבל את פרס ישראל - הגדיר גם דור של תעשיינים ששילבו עסקים מצליחים וחזון רחב יותר, שבא לידי ביטוי בפעילות ציבורית או חברתית, לצד אלי הורביץ וסטף ורטהיימר. אבל בנו אומר שהוא "לא רואה חלוקה בין דור ישן וחדש, החלוקה היא בין יוצרים לפיננסיירים. האג'נדה והמוטיבציה שונות. מי שבעיניי ממשיך את הדור של אבא שלי, ורטהיימר והורביץ הוא גיל שויד מצ'ק פוינט. הממשיכים הם אנשים כמוהו, שיש בהם הרוח היזמית והרצון לייצר עסקים ומקומות עבודה, גם אם הם הלכו להייטק ולא לתעשייה הישנה. היום רוב התעשייה היא לא של ייצור אלא של פיתוח ושירותים - גם עמאד תלחמי הוא יזם כזה. גם רמי לוי, הוא בחלט מייצר מקומות עבודה".

איפה אתה רואה את ההשפעה של אבא שלך על המשק כיום?

"אנחנו מחלקים מדי שנה את אות דב לאוטמן לגיוון בתעסוקה. הוא יחולק בתחילת יוני, ובדיוק עכשיו ישבנו לבחור מי יקבל אותו. היו עשרות רבות של חברות שהגישו מועמדות, שהציגו פעילויות למען גיוון בתעסוקה. כשאני רואה את כמות הפרויקטים, את העסקים שמשקיעים בזה מאמץ והשקעה, שמבינים את חשיבות של גיוון כזה גם לחברה כולה אבל גם לארגון - אני רואה את זה כחלק מהמורשת של אבא. כך גם עם מי שעושה עסקים עם המדינות השכנות".

 

מתי הוא הכי חסר לך?

"כשהקמנו את הקרן ידענו שכדי לעבוד בשיתוף פעולה עם הממשלה והרשויות, יש לנו המשאב הזה שנקרא דב לאוטמן, שיכול בטלפון אחד להגיע לכל אחד. גם אני לא מתבייש, למשל כשצריך לצלצל ולהזמין את שר החינוך לכנס, אבל זה לא כמו שדב לאוטמן מתקשר. אנשים העריכו אותו, תמיד אמרו שלדוביק אי אפשר להגיד לא. בהיבט הזה הוא באמת חסר.

"ברמה האישית, חבל לי מאוד שהילדים לא חוו אותו מספיק, במיוחד הקטן, הוא בן 8.5 (ללאוטמן ואשתו, החיים בצפון הישן של תל אביב, גם בן ובת בני 14). אבל הם רואים מה אנחנו עושים כדי להנציח אותו. אני אדאג שהם יידעו מי היה סבא שלהם, לא רק אישית, אלא גם מה היו הערכים שהיו חשובים לו. אני מקווה שהם יהיו גאים בו גם כשהזמן יעבור".

פורום לאוטמן לחינוך

פורום דב לאוטמן הראשון למדיניות החינוך יתקיים ב־2-1 ביוני באוניברסיטה הפתוחה בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן לאוטמן, ויתמקד בערעור הדמוקרטיה ובתפקידה של מערכת החינוך בחיזוק הערכים הדמוקרטיים. "בבחירות ראינו את השבטיות משני הכיוונים, באמירות אומללות של אנשי שמאל, שזכו לביקורת מוצדקת אבל מוגזמת, וגם מצד ראש הממשלה עצמו ביום הבחירות. העניין הוא פחות הדברים שנאמרו, ויותר שהם עבדו, שהם השפיעו. אלו אמירות שליבו להבות", מסביר נעם לאוטמן, יו"ר קרן לאוטמן. מטרת הכנס, הוא אומר, היא לסייע בהורדת הלהבות, ובהקשר זה הוא מתייחס גם למחאת יוצאי אתיופיה ולכך ש"אחד האתגרים של שר החינוך הבא יהיה למנוע אפליה בחינוך או מצב שבו בבתי ספר מסוימים כל התלמידים יוצאי אתיופיה".

לדבריו, "בכנס ישתתפו אנשים שעוסקים במדיניות חינוך - מקבלי החלטות, אנשי אקדמיה וארגונים בתחום, ויהיו בו שולחנות עגולים שידונו במחקרים מיוחדים שעשינו ויגבשו ניירות עמדה שיישלחו לשר החינוך". בין הנושאים שיידונו: נקודת ההשקה בין חינוך יהודי לחינוך דמוקרטי; ההתמודדות עם שנאת האחר בכיתות; תפקידן של הרשויות המקומיות בחינוך לחיים משותפים; מודלים בינלאומיים של חיבור ושיתוף קהילות במערכת החינוך; ועוד. במסגרת הכנס יעניק רובי ריבלין את אות הנשיא לבית ספר המצטיין בפעילות לחיזוק השותפות בין מגזרים שונים.