אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אני שונא פרופגנדה" צילום: איי אף פי

"אני שונא פרופגנדה"

בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב מציג הצלם ז'יל פרס את החיים בשכונת סילוואן הפלסטינית בירושלים. בתצלומים הוא לא נוקט עמדה, בשיחה כן

20.05.2015, 10:06 | רעות ברנע

"סילוואן היא שכונה שנעה בין שקט בלתי נינוח לכאוס מוחלט", אומר הצלם הצרפתי ז'יל פרס, אחד המשתתפים בתערוכת הצילום "מקום זה", שנפתחה בסוף השבוע האחרון במוזיאון תל אביב לאמנות (שדרות שאול המלך 27, עד 5 בספטמבר, 50 שקל). "זה שדה קרב, קשה לתאר עד כמה קלסטרופובי יכול להיות שם", הוא מרחיב.

התערוכה היא יוזמה של צלם צרפתי נוסף, פרדריק ברנר. היא בוחנת את המורכבות של ישראל אל מול הגדה המערבית כמקום וכמטאפורה מבעד לעיניהם של 12 צלמים בינלאומיים, ובהם תומאס שטרוט, רוזלינד סלומון וג'ף וול. כל אחד מהצלמים בילה בישראל ובגדה תקופה של כמה חודשים במהלך השנים האחרונות, ובחר להתמקד בזווית אחרת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרויקט צילומי משלו.

אף שכל 12 הצלמים המשתתפים בתערוכה מוערכים ובעלי שם, פרס (69) הוא כנראה המוכר שבהם. הוא הציג את עבודותיו במוזיאונים החשובים בעולם, כמו המטרופוליטן בניו יורק ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, פרסם ספרי צילום העוסקים באזורי סכסוך וזכה בכ־30 פרסים בתחום הצילום הבינלאומי. פרס ביקר בישראל בשנות התשעים בזמן הסכמי אוסלו ובמהלך האינתיפאדה השנייה ב־2002, ולטובת התערוכה הנוכחית ביקר פה שוב כחמש פעמים בין 2010 ל־2012.

הפרויקט של פרס בתערוכה "מקום זה". "במקומות הללו חיים אנשים שסותרים זה את היותו של זה" , צילום: איי אף פי הפרויקט של פרס בתערוכה "מקום זה". "במקומות הללו חיים אנשים שסותרים זה את היותו של זה" | צילום: איי אף פי הפרויקט של פרס בתערוכה "מקום זה". "במקומות הללו חיים אנשים שסותרים זה את היותו של זה" , צילום: איי אף פי

העבודות של פרס, שמציג פרויקט שכולו צולם במזרח ירושלים ובעיקר בסילוואן, הנחשב לכפר הפלסטיני האחרון שיש ממנו גישה לעיר העתיקה, הן אטיות ופיוטיות, ומוצגות בצורת שתי וערב שגורמת לדמויות השונות להתערבב לכדי קולאז'. כמו צילומיו של פרס גם דבריו אטיים ופיוטיים. "מה שהכי עניין אותי באזור הקונפליקט הזה הוא הגאות והשפל בין הדמיון והשונות בין הצדדים", הוא אומר.

מנסה להיות שקוף

 

כאמור, לפרס יש ניסיון בצילום אזורי קונפליקט נוספים ברחבי העולם, ובהם צפון אירלנד ואפגניסטן. "לא כל אזורי הקונפליקט נוצרו שווים", הוא מסביר. "בכל המקומות הללו חיים אנשים כמו בכל מקום אחר בעולם. ההבדל הוא שהם סותרים זה את היותו של זה בצורה כל כך רדיקלית, כך שהם מאחלים שהצד השני ייעלם או פשוט מנסים להרוג אותו".

בביקורך הראשון בארץ היתה פה אופטימיות. בביקורים שלאחריו המצב היה פחות טוב. זה ניכר בעבודות?

"לא. המעגליות היא חלק מהמשחק במצבים כאלה. מכיוון שאותם מעגלים הם שבונים את תבנית הזמן, להיות אופטימי או פסימי זו טיפשות".

היה מסובך לצלם בסילוואן?

"כשאתה מסתובב בכפר עם מצלמה, בדרך כלל התושבים שם חושבים שאתה מתנחל והגעת כדי לחפש בית לגור בו. לכן מטבע הדברים הם לא שמחים מאוד לראות אותך שם. היה לי מזל כי הכרתי את אחד מהם, שהיה תלמיד שלי בעבר — הוא השתתף בסדנת צילום של יהודים־פלסטינים שארגן מרכז פרס לשלום, כך שעבדנו צמוד, וההיכרות איתו עזרה לי מאוד".

אילו רגשות העלה בך מה שצילמת?

"גם אם עולים בי רגשות, אני מנסה להיות שקוף כמה שיותר כשאני מאחורי המצלמה. אני מגיע לצלם טאבולה ראסה — נטול מבע שמסגיר מצב או דעה מסוימים. לשקף עמדה מסוימת זו פרופגנדה ואני שונא פרופגנדה. עבורי הצילום עוסק במה שמתרחש בין רגע התפיסה לבין הרגע שבו אפשר להגדיר את התפיסה הזאת במילים".

הילדים הפכו למטרה

 

התוצאה היא סדרת צילומים המתעדים סצנות מחיי היומיום בסילוואן — נשים פלסטיניות בכיסויי ראש שיוצאות מפתח הבית, ילדים המשחקים בצינור מים. "לילדים בסילוואן אין מקום לשחק בו", אומר פרס. "מלבד זאת, הם הפכו לאחת המטרות העיקריות בשדה הקרב. אנשי משמר הגבול הישראלי עוצרים אותם כדי ללחוץ על ההורים שלהם לעזוב את המקום".

פרס מתעד גם את הפלסטינים הבגירים, ובתמונות שלהם — למשל צילום של קבוצת גברים שייאוש נסוך על פניהם או של שני צעירים רעולי פנים שמפנים אגרוף לעבר יעד לא ידוע — כבר אפשר להבחין בניצני הקושי בבירור.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני כבר תועד כל כך הרבה פעמים. מה עוד יש לחדש?

"אני מתעד את ההיסטוריה בזמן שהיא קורית. תמיד משהו מתרחש, המציאות תמיד משתנה, וכך גם אני".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



3 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

1.
לגבי הטענה על "אין לילדים מקום לשחק בו"
חפשו ביוטיוב סרטון של מתנדבת אוסטרלית שבאה לעזור לפלשתינים והיתה בהלם לגלות שהם בעצמם לא רוצים לבנות גני שעשועים, כדי שילכו לזרוק אבנים על חיילים. שלא יספרו לנו שטויות, כבר 60 שנה הם ב"מחנות הפליטים שלהם" ואפילו גן שעשועים אחד לא הצליחו לבנות לבד? את כל הבניינים שלנו הם בונים אבל לעצמם גן שעשועים לא? סילוון זו שכונה של ירושלים, אז שיתחילו לשלם מיסים ולהילחם על תקציבים, אם הם רוצים להישאר מחוץ למשחק כמו חברי הכנסת הערבים שאפילו הסכם עודפים עם מרצ לא חתמו.. שלא יבכו אחר כך שאין. בשכונה אחרת בירושלים היה מאבק כי ההורים לא רוצים שיסתובבו שוטרי מג"ב ליד בית הספר שלהם, "זו פרובוקציה" אמרו שם. מעניין כי לי לא אכפת מה מסתובב ליד בית הספר של הילד שלי, אני מלמד אותו להיכנס לכיתה וללמוד. לא משנה מה קורה בחוץ. ילד אחד באותו בית ספר אמר לחדשות שהוא הפך את למנהג, לזרוק כמה אבנים לפני הלימודים. לא אוהב פרופוגנדה אבל הטענה המגוכחת הזו היא פרופוגנדה פר אקסלנס.
לשם  |  20.05.15