כתם הפרי

בשנות הארבעים של המאה שעברה היתה הזמרת והשחקנית הברזילאית כרמן מירנדה אחת הנשים הכי ידועות ומרוויחות בהוליווד, נבחרה לאדם השלישי הכי פופולרי בארצות הברית, היתה הדרום־אמריקאית הראשונה שהונצחה בשדרת הכוכבים, והוזמנה להופיע בפני הנשיא רוזוולט בבית הלבן. כל זה לא שינה את העובדה שדווקא בארצה היא קיבלה יחס שנע בין זעם לזלזול.

בקיץ 1940 הגיעה מירנדה לביקור בברזיל ומיד הותקפה בידי התקשורת המקומית, שהאשימה אותה ביצירת תדמית שלילית לארצה ובכניעה לגישה המסחרית האמריקאית. האליטה הברזילאית חשה כי הדמות שהיא מציגה מייצגת את ברזיל "השחורה", וכי היא מנציחה את תדמית ה"בימבו" הלטינית.

כשמירנדה הופיעה באירוע צדקה שארגנה אשת הנשיא ושאליו הוזמנו אנשי החברה הגבוהה היא בירכה לשלום את הקהל, וזכתה בתגובה לדממה שהתחלפה בקריאות בוז כשהחלה לשיר. היא נאלצה להפסיק את ההופעה ולרדת מהבמה. ב־14 השנים הבאות היא לא שבה לברזיל.

כעת מנסים הברזילאים לכפר על אותו יחס. אחרי שנים שבהן לא זכתה להכרה הראויה כאייקון הפופ הבינלאומי הראשון של ברזיל, בקרוב ייפתח בריו דה ז'נרו מוזיאון מפואר ובו תצוגת קבע שתוקדש ליצירתה ולפועלה של האשה, שכנראה יותר מכל אדם אחר חשפה למערב את התרבות הדרום־אמריקאית בכלל, והברזילאית בפרט.

הדרך למעמד הזה לא היתה קלה. מירנדה נולדה בפורטוגל, ובעודה תינוקת היגרה משפחתה לברזיל והשתקעה בריו דה ז'נרו. בגיל 14 היא עזבה את בית הספר כדי לסייע במימון הטיפולים באחותה חולת השחפת. בזמן שעבדה בחנות היא נהגה לשיר, עד שאחד הלקוחות הבחין בכישרונה, ולמורת רוחו של אביה השמרן היא החלה להופיע בפני קהל ולצבור פופולריות.

ב־1939 נקלע המפיק האמריקאי לי שוברט לאחת מהופעותיה, ומיד החתים אותה על חוזה הופעות בברודווי. היא נסעה לארצות הברית, ואף שהופיעה בתפקיד קטן בלבד, הביקורות הטובות דחפו אותה לקדמת הבמה. אחד המבקרים אף הכתיר אותה כ"סנסציה התיאטרלית הגדולה של השנה". כמעט מיד היא הפכה לכוכבת, ובשנים 1940–1953 הופיעה ב־14 סרטים הוליוודיים. נדמה שעד היום אין אדם בעולם שלא מזהה את סימן ההיכר שלה - טורבנים מפוארים שלעתים קרובות הועמסו פירות מלאכותיים.

בשירות השלטון

אי אפשר להמעיט בתרומתה של מירנדה לפופולריזציה של המוזיקה הלטינית ולעלייה במודעות לתרבות הברזילאית. למעשה, מירנדה סייעה לממשל האמריקאי בקידום מדיניות ה־Good Neighbor, שבמסגרתה חדלה ארצות הברית מלהתערב בענייני אמריקה הלטינית ופעלה לחיזוק קשריה עם מדינות האזור. הממשל האמין כי התדמית הדרום־אמריקאית שייצגה מירנדה תסייע בקבלת המדיניות החדשה בקרב הציבור האמריקאי.

"מירנדה לא היתה רק כוח מניע תרבותי אלא גם גיאופוליטי", נכתב על כך ב"וושינגטון פוסט". "היא למעשה גויסה כדי למגר סטריאוטיפים שליליים על אמריקה הלטינית ולחזק את הטובים".

המקום הלא נכון

מירנדה ייצגה שילוב לטיני־אמריקאי קל לעיכול: ברזילאית לבנת עור שנטמעה בצמרת ההוליוודית, אך שרה שירים של ברזילאים כהי עור ועניים. ב־1956, שנה לאחר מותה מהתקף לב בגיל 46 בלבד, הוקם בריו מוזיאון שהוקדש למירנדה ולפועלה. המוזיאון נפתח לציבור רק ב־1976, ובאוסף שלו נכללו יותר מ־3,500 פריטים - כ־460 פריטי לבוש ואביזרים, כ־2,000 תמונות, תסריטים, פוסטרים, גזרי עיתונים ועוד. לאורך השנים נטען כי המוזיאון - מבנה בטון קטן וכעור, נסתר מן העין וממוקם בסמוך לכביש מהיר - אינו ראוי לאיקונה תרבותית בסדר הגודל של מירנדה. "זה המקום הלא נכון עבורה", הודה אפילו מנהל המוזיאון בראיון לאחר סגירתו.

השנה יועברו כל אוצרותיה של מירנדה ל־Museum of Image and Sound, מוזיאון מולטימדיה חדש ומפואר שעומד להיפתח בריו דה ז'נרו, שם יזכו לתצוגת קבע מכובדת.

בשנים שחלפו מאז פטירתה השתרשו סטריאוטיפים מסוימים שסייעה לקבע, בייחוד אלו הנוגעים לגוף הלטיני. מנגד, אם בשעתו הוחלפו החברים כהי העור בלהקת הליווי שאיתה הגיעה מירנדה להוליווד בכאלו שיציירו את הברזילאים כבהירים יותר, כיום סופיה ורגרה הקולומביאנית - השחקנית המרוויחה ביותר בטלוויזיה האמריקאית - נוהגת לצבוע את שיערה הבהיר לברונטי, כדי להתאים למשבצת היפהפייה הלטינית.