הקוד הצלול

נסענו לאיביזה לחתונה של חבר מברצלונה, קטלאני שורשי גאה. חברתי הפאשניסטה, ברצלונאית מלידה ובלוגרית מבינת עניין (http://www.bcnfashionista.com/ ), הורתה: "פרח בשיער, זה כל מה שאת צריכה".

נופי האי בצבעים כחולים וירוקים עזים, העיר העתיקה, פעמוני המגדל והבניין הציורי שבו התקיים הטקס - כל אלו הציבו רקע מרהיב לקהל שהתאסף בצהרי יוני, ביום הארוך בשנה. מאותו רגע ועד הערב שלמחרת בילינו יחד, החתן והכלה, חבריהם ובני משפחתם; חבורה עליזה שחגגה את איחוד הלבבות ברצף משמח שנפרס על פני שתי יממות וכמה תחנות באי: ארוחה על צלע ההר, ריקודים על החוף, ולמחרת הפלגה לאי הסמוך פרוֹמֵנטֵרה, למסיבה עד לשקיעה. חוויה סוחפת והזדמנות יוצאת דופן להתבוננות מקרוב בפרטים הקטנים שמרכיבים את פיסת הלייפסטייל המרתקת הזאת - מפני שהיא ים־תיכונית, שטופה באותו אור מסמא עם אופק כחול ועצי אורן, באותה מנטליות ישירה, סקרנית ופתוחת לב, ובכל זאת שונה כל כך.

כבר בהתחלה היה ברור לי: לאנשים האלה יש קוד לבוש. אצל הבנים סקרתי שורה של חולצות לבנות שנלבשו בנונשלנטיות מחוץ למכנסיים, צווארונים פתוחים, שרוולים מופשלים, בדי כותנה ופשתן, כפכפי אצבע מעור ונעלי יאכטות, בלי גרביים כמובן. גרסת המילניום לקוד הלבוש הקלאסי לחופשה ים־תיכונית, עם החולצה הלבנה מהבד הנושם, המעט מקומט; עם השיק האירופי נטול המאמץ אך המוקפד; עם ניואנסים שמבדילים בין אחד לרעהו, כך שהמראה לא יהפוך לתלבושת אחידה.

והבנות… קודם כל השיזוף והגישה הטבעית, חסרת המאמץ, הנשית, המגולמת באופן איסוף השיער, באיפור העדין, בבחירת הסנדלים, וכמובן, הפרח בשיער. והגרסאות השונות לאותו נושא חתונה ימתיכוני: שמלות, חצאיות קצרות וארוכות, מכנסיים לבנים, צעיפי משי בצבעים מלאי חיים - ירוק ואדום, ורוד וכתום והרבה לבן. כותנה ומשי, אריגים וסריגים, פריטי אופנה עונתיים. ובבסיס כל הגרסאות הללו אותו קוד לבוש שהשתרש מאז ימי הזוהר של בריז'יט בארדו בחופי סן־טרופה, או ז'קלין קנדי־אונסיס בסמטאות קאפרי.

למחרת, בהפלגה, סקרתי את גרסת היום שאחרי. הבנים במכנסיים קצרים וטי שירטס, הבנות בשמלות חוף, ג'ינס גזור קצר וגופיות, ולכולן, ללא יוצאת מהכלל, סל קש. כמה מתוק, כמה מרגיע. תחושת השייכות, השבטיות, ההסכמה לחלוק עם השאר את אותו סל ואותו סגנון בלי לחשוש להיבלע בתוך האחידות, ועם הביטחון העצמי הדרוש להכרה בכך ובאיכות האינדיבידואלית, החד־פעמית שיש לכל אחד ואחת. זו שבלתי ניתנת למחיקה, גם אם מדובר בצו אופנה.

וככה, בעודי סוקרת את הסימנים המאחדים, את הקודים הסמויים והגלויים, את האינדיבידואל מול הקולקטיב, בדיוק במחצית היום, כמו על פי פקודה נעלמה, הוציאו פתאום כולם סנדביצ'ים עטופים מסלי הקש, כאלה שהכינו מבעוד מועד בבית, והתיישבו לאכול. כן, זמן ארוחת העשר הוא זמן ארוחת העשר, הוא זמן ארוחת העשר. פה לא משחקים: יש סדר. יש זמנים לארוחות, לחופשות. קודים ברורים. הוראות הפעלה פשוטות.