"תל אביב היא לגמרי ג'ונגל, בלגן יפהפה"

שאמל פיטס (30) פגש לראשונה את אוהד נהרין כשהיה סטודנט בג'וליארד, בית הספר הניו־יורקי הנחשב לאמנויות הבמה, שם העלה במסגרת לימודיו את העבודה האיקונית של נהרין "טאבולה ראסה". "אוהד הגיע לעבוד איתנו במשך יומיים, וזה היה אחד המפגשים המדהימים שהיו לי עם ריקוד", משחזר פיטס, " זה חיבר אותי ליסודות ולסיבות שבגללן אני רוקד, הרגשתי שנפתח בי משהו שהיה נעול הרבה זמן. רציתי לשמר את התשוקה הזאת ולעבוד איתו עוד. בהמשך עברתי למונטריאול, שם נפגשנו שוב, והוא הזמין אותי לבוא לבדוק איך זה לרקוד בישראל".

לאחר שביקר בארץ הרגיש פיטס שהמקום יכול להיות בית פוטנציאלי עבורו - ונשאר. ב־2009 הוא הצטרף לאנסמבל בת שבע, וכשנה לאחר מכן כבר השתלב בלהקה הבוגרת. בימים אלה הוא נתון בחזרות אינטנסיביות ליצירה "עבודה אחרונה" של נהרין, שערב הבכורה החגיגי שלה יתקיים היום בערב במרכז סוזן דלל בנווה צדק.

בשש השנים שהוא מתגורר פה פיטס התחבר עמוקות לתל אביב. "אני מאוהב באנרגיה של העיר הזאת - מת על השמש, הים, חיי הלילה, המגוון והשפע של האמנים האקלקטיים, ההיפסטרים וכמובן החומוס. לרגעים מרגיש לי מאוד רגוע כאן, כמעט אווירה של חוף ים עם תפילות ערביות מסביב, ולרגעים במעבר חד אני מבין שזה לגמרי ג'ונגל, בלגן יפהפה", הוא מעיד. "קורים פה כל כך הרבה אירועים, כמעט מדי לילה, ואפשר לחוות הכל מהכל באותו לילה. תל אביב קטנה, אבל איכות התכנים פה גבוהה מאוד".

יחד עם חברו ללהקה בילי ברי יצרו השניים את "פאגאזין" (הלחם של Fashion ו־Magazine), ליין הופעות ומסיבות באווירת אנדרגראונד שמתקיימות בחללים שונים. "אלה אירועי פרפורמנס בשילוב מוזיקה אלקטרונית, וידיאו ארט ומחול", מסביר פיטס, "הדברים האלה ספונטניים וכיפיים".

את פיטס אפשר לזהות מרחוק בזכות סגנון לבוש מנומק. "אני אובססיבי לזהב ושחור", הוא אומר, "אלה מדים שאני מחויב להם. בשבילי שחור מתקשר לאבות אבותיי וזהב מתקשר למלכות, תמהיל זהותי שמזכיר לי מאיפה אני בא".

ליצור רגעים נשגבים

"עבודה אחרונה" של נהרין עוררה לא מעט הדים בעולם המחול בשל שמה, ובברנז'ה התעורר גל של שמועות שייתכן שזוהי אכן עבודתו האחרונה. "אוהד אומר ש'כל עבודה היא העבודה האחרונה - עד העבודה הבאה'", צוחק פיטס. "עבורי תהליך היצירה הזה היה יותר מבריק ונוגע מכל דבר אחר שעשיתי עם בת שבע עד כה. לאוהד ישנה השפה שלו אבל הוא תמיד מצליח להפתיע, העולם והאווירה שהוא יוצר משתנים ללא הרף".

אף שרקד לצדו של ברישניקוב בסיבוב הופעות בארצות הברית, כשפיטס מדבר על נהרין יש לו ניצוץ מיוחד בעיניים. הוא מדגיש לא אחת שנהרין הוא מנטור עבורו, ושיום אחד ללא גאגא (שפת התנועה של נהרין) זה כמו למנוע ממנו לאכול. "אוהד מאוד מפוקס וטוטאלי בעבודה. הוא אמר לנו בתחילת התהליך שאנחנו צריכים ליצור רגעים נשגבים. הוא מעדיף לראות על הבמה רקדן שיש לו 30 שניות נשגבות מאשר 5 דקות של ריקוד מעולה".

 

אתה גם כותב שירה, נכון?

"כתבתי ספר שירה באנגלית בשם 'קופסה שחורה - ספר השירים הקטן של רד', וביום הולדתי ה־30 ערכתי מופע בן 30 דקות ל־30 חברים בדירה שלי. רקדתי עם הקלטה של השירים ברקע, ואנשים מגלריית בית האמנים בתל אביב (artisthouse.co.il) ראו את זה. מאז אני מציג שם פעם בחודש".

להיות מי שאני

אתה מרגיש פה בבית?

"אני יודע שתל אביב היא מקום ספציפי שהוא בועה בתוך ישראל, שבה האקלים החברתי טעון הרבה יותר. הגזע שלי הופך אותי לשונה כאן, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי, כי אני מאמין שיש בינינו יותר דמיון וזהות מאשר שונות. אני משתדל כמה שיותר להיות מי שאני, או כמו שהמשפחה שלי קוראת לזה - עם class and character (קלאסה ואופי - מנ"ש).

"למרות זאת, אני יודע שיש כאן גזענות. קראתי וניסיתי לעקוב אחרי כל מה שקורה עם היהודים האתיופים שחיים בישראל, וזה ממש מייאש ואפילו מעצבן אותי. למרבה המזל בת שבע היא דוגמה לאיך לאומים, גזעים ומוצאים שונים יכולים לחיות כאן בהרמוניה זה עם זה. לכולנו יש סיפורים אישיים ורקע שונה, ואני מקווה שכאשר אנשים יצפו ב'עבודה אחרונה' זה יעלה להם את המודעות לכך שאפשר לתת לכל התרבויות שנמצאות פה את החופש לבטא את עצמן".

אתה מתכנן להישאר בארץ?

"אני יכול לראות את עצמי כאן לתמיד".