הספרים האבודים

יצחק אוורבוך אורפז: מסע דניאל

› אף שהוא גר בסמיכות לכיכר רבין, גם השנה לא יודיע הכרוז בשבוע הספר ש"יצחק אוורבוך אורפז יחתום על ספריו בדוכן הקיבוץ המאוחד". נדמה שהעידן הספרותי הנוכחי לא מסוגל להכיל את קורפוס היצירה המרתק שלו.

מעניין שדווקא השנה, למרות המצב הכלכלי הלא מזהיר, בחרו בקיבוץ המאוחד לפתוח בפרויקט הוצאה מחודשת של כל ספריו. "מסע דניאל", שיצא במקור ב־1969, היה לקולו של דור שחזר ממלחמת ששת הימים ולא מצא בניצחון המזהיר תשובות לשאלותיו הקיומיות. גיבור הספר, דניאל דרור, חוזר מהקרבות ונמלט מהעיר אל שפך הירקון, שם הוא מנסה לנסח מחדש את עצמו ואת יחסו לעולם שסביבו. עד מהרה פושטת השמועה על התמהוני מרדינג; אל דרור מגיעים ילדים אילמים ואמותיהם והוא גורם להם להתחיל לדבר. "מסע דניאל" מדבר בשפה שחשוב להקשיב לה גם היום, ואולי דווקא היום, כשתרבות הריאליטי מחרישה את קולו של האדם החושב.

הוצאה: הקיבוץ המאוחד

עמי ברנד

הרוקי מורקמי: צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו

› שבוע לאחר שיצא ביפן ב־2013 מכר "צקורו טזאקי" מיליון עותקים, שבר שיאים ומילא את הציפייה הארוכה בת שלוש השנים ליצירה חדשה מהסופר הכי פופולרי באי. בישראל, אף שפעם כל תרגום חדש של מורקמי היה עילה לחגיגה, לא שמעו עליו כמעט. מורקמי נדמה שרקח בספר הזה (בתרגום עינת קופר) את כל המנעד המוכָּר והמוכֵר מספרים קודמים: מינימליסטיות מדויקת לצד סוריאליזם מעושן ועולמות מקבילים. המסע של מהנדס הרכבות צקורו טזאקי בן ה־36 מטוקיו חזרה לעיר הולדתו נגויה ועד פינלנד כואב ומחטט, והבדידות והמלנכוליה ננעצות בבטן ולא מרפות. גם השטיקים המוכרים של מורקמי כאן — נושא הצבע שעובר בשמות הדמויות (טריק שנראה כי נשלף מסדנת כתיבה) או פס הקול הקבוע שהוא חייב להלחין לצד המילים שלו (הפעם "שנות העלייה לרגל" של ליסט לפסנתר) עם בחירת מבצע מועדף ובצירוף דרך ההאזנה המומלצת.

מבקריו של מורקמי טוענים שהוא לוקה בטכניות ושטחיות, נוגע ועוזב ובעיקר לא מסיים טוב. כל עורך מתחיל יודע לא לשים סימן שאלה על משפט שלא נענה, אבל משהו ב"צקורו טזאקי" כמעט מכבד את החלקים האלה בכתיבתו של מורקמי — ועובד. לא מדובר ביצירת המופת שתביא לו את פרס נובל החמקמק, אבל בדיוק כמו מה שהקידום הלא חונק עד לא קיים של הספר בישראל יכול לרמוז עליו, "אם תכתוב את זה, הם יבואו". בתנאי שקוראים לך מורקמי.

הוצאה: כתר וכנרת זמורה ביתן

רון גורדון

הספרים (מימין לשמאל) בחברת נערות, צקורו טזאקי ומסע דניאל

אריך מריה רמרק: במערב אין כל חדש

› את "במערב אין כל חדש" (בתרגום גדי גולדברג) קראתי בסוכות האחרון, על חוף הים בסטברוס, כרתים. לא לגמרי הבנתי שזה הספר שאני סוחב איתי במזוודה, עד שמצאתי את עצמי שוכב עם בקבוק בירה על החול הלבן שבו אנתוני קווין צולם רוקד את הסירטאקי המפורסם בדמותו האופטימית של זורבה היווני, וקורא את תיאורי הקרביים המרוטשים, הרעב, הייאוש וייסורי הנפש בספרו של רמרק.

רמרק מתאר את זוועות מלחמת העולם הראשונה בגוף ראשון מעיניו של חייל גרמני בשוחות החזית המערבית, ואף שתיאוריו מדממים ופרטניים להחריד הוא מצליח להישאר מאופק. שם טמון הקסם, בנימה העדינה של ריחוק ציני שמרחפת מעל הספר, ביכולת להתבונן בחוסר התוחלת של המלחמה ובזוועות שהיא גוררת כמעין גזירה משמים, עיוות של רצון אנושי המשותף לשני הצדדים הלוחמים, גדול מכוחותיו של החייל הבודד להתנגד לו. כל שנשאר לו הוא לשמר את האנושיות שלו עצמו, את תאוות החיים, את היכולת ליהנות מארוחה מזדמנת של ברווז שחוט, מסקס פלאי עם נערות צרפתיות פתייניות או מחלום על בירה על חוף ים יווני שטוף שמש — מחוז חפץ שמובטח רק לאלה שיצליחו לשרוד.

הוצאה: מחברות לספרות

אמיר זיו

מרב אריה: בחברת נערות

› "בחברת נערות" הוא רומן חניכה והתבגרות נשי צלול ומחייב חיים, שבמרכזו עומדות שתי בנות 15 פרבריות — טליה ומנדי. העלילה מתרחשת באמצע שנות השמונים, וכל כולה הוויי אייטיזי רווי נוסטלגיה צבעונית מתפקעת — מההתקהלויות על מדרגות כיכר דיזנגוף, דרך תיאור הכנת באנג מפורט ועד התפתחותה של סצנת הדראג בארץ. זה ספר שאחד ממאפייניו הוא ישראליותו הטוטאלית, ובמובן הזה הוא משתייך למסורת כתיבה ריאליסטית, היפר־מקומית, נשית ועכשווית.

עם זאת, החידוש הוא שהגיבורות הן בחורות צעירות שמגלות בעוצמה של התנגשות חזיתית את עצמיותן. אני לא זוכרת מתי קראתי קול של גיבורה־נערה אותנטי, ישיר ולא מתנצל כמו זה של הדמויות שעיצבה אריה, אולי מאז "מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן. ההבדל הדרמטי הוא שאריה היא אשה, כך שכל גילויי המיניות והכמיהות הרומנטיות של הנעורים נחווים מבפנים.

הוצאה: ידיעות ספרים

נעם פרתום

הספרים (מימין לשמאל): במערב אין כל חדש, גם לי זה קורה, המסעדה

› עם כל הכבוד לפנטזיה ומדע בדיוני, ילדים (במיוחד הצעירים שבהם) הכי מתחברים לתכנים שהם מכירים מחיי היומיום. בספרה הראשון מצליחה גוטמן שקד לתאר מצבים שכל משפחה מזדהה איתם בקלילות שמעלה חיוך של הזדהות על פני הילדים וההורים.

בספר 11 שירים שמתארים מצבים שכולם מכירים: ילדה שמסרבת להירדם במיטה שלה וניגשת שוב ושוב למיטה של אמא ואבא, ילד שהולך עם אמא לעשות קניות ורוצה את כל המתוקים האפשריים או האוטו המלוכלך של אמא שאפשר למצוא בו אינספור אוצרות. השירים כיפיים וחיוביים, ועושים מצב רוח טוב משום שהם מיד מעלים את המחשבה "היי, גם אצלנו זה ככה".

לספר, שמיועד לילדים בגן, מצורף דיסק של כל השירים — חלקם בקריינות וחלקם כפזמונים שהלחינה גוטמן שקד בעצמה. כך, גם אם אמא או אבא לא פנויים באותו הרגע להקריא, יכולים הילדים לשמוע את השירים שהם מכירים ובאותם רגעים להיזכר שהנה, גם להם זה קרה.

הוצאה: רימונים

רעות ברנע

› מה יש בו, בגארי שטיינגרט, שהופך אותו לכל כך נהדר בעיניי? זה בטח לא המראה החיצוני, שכן שטיינגרט הוא אחד האנשים הכעורים שבנמצא, וככל הנראה גם לא הכישרון הספרותי — שטיינגרט הוא סופר הרבה יותר מוגבל מחבריו לז'אנר הסופר־היהודי־אמריקאי־הצעיר, וספריו הקודמים ("אבסורדיסטן" ו"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד") בכלל לא מצאו חן בעיניי.

ואז הגיע "כישלון קטן", מעין סיכום ביניים סלאש ביוגרפיה, ואיתו ההבנה מה שטיינגרט מנסה לעשות: הוא מנסה לגעת באמת, לגעת איפה שכואב, לא לייפות ולמרוח דבר. הוא עושה את זה בהרבה הומור — "כישלון קטן" הוא ספר מצחיק מאוד — ועדיין בכנות מוחלטת, נדירה, יפה להדהים. גם אם הוא עומד במשימה רק חלקית, הצלחה חלקית שלו או אפילו עוד כישלון לאוסף מרתקים בהרבה מרוב מה שנמצא על המדפים היום.

הוצאה: ידיעות ספרים

מיכל פלד פליישר

› תלי מילים מתנשאים נכתבו על "לא כזאת", ספר הביכורים של לנה דנהאם, יוצרת הסדרה הנערצת "בנות", אבל הזניחו את מקבילתו הבריטית והמשוחזת פי כמה. "איך להיות אישה" אולי נשמע כמו מדריך מדכא דוגמת זה שנערות מתבגרות נהגו לקבל לבת־מצווש בשנות השבעים, הכולל עצות שימושיות שאמורות לעזור להן בטרנספורמציה מפרחחית מחוצ'קנת לליידי ואשת חיל, אבל ההפך הגמור הוא הנכון.

"איך להיות אישה" הוא מניפסט אוטוביוגרפי משולהב, אקט דיבור פמיניסטי נחרץ לפרצוף, כן וחודר עצמות. זה ספר שכיף חיים פראי לקרוא, כי הוא מצחיק בטירוף וכובש כמו סטנד־אפ קולח, אבל הוא מעורר דמעות הזדהות ויגרום לך למצוא את עצמך מהנהנת בינך לבינך רוב הקריאה. מוראן, כותבת משפיעה ביותר באנגליה, בעלת טור ב"טיימס" ותסריטאית, מתמללת את עצמה ואת חייה בחושפנות טבעית שמרגישה כמו שיחת נפש צפופה ונטולת מחיצות עם חברה מבריקה, ותוך כדי מציפה זיכרונות על עלבונות מבנים בבית הספר היסודי, הפאדיחות שברכישת חזייה ראשונה, דייטים עם גברים כושלים, אינסוף התאהבויות תועות ועוד. מוראן היא כוכבת רוק של פמיניזם, וטוב שהיא קיימת.

הוצאה: מטר

נעם פרתום

› עידן רבי הוא ילד פלא ספרותי לשעבר, שספרו הראשון "60 מיליגרם פרוזאק" יצא לאור לפני כ־20 שנה, כשהיה בן 19 בלבד, וזכה להצלחה מסחרית נאה. "המסעדה" הוא רומן מעודן בהרבה מהסיפורים הקצרים שהקהל קרא בהתלהבות לפני שנות אור, אך נדמה שלא רבים קראו אותו מאחר שהוא יצא בהוצאה דיגיטלית בלבד.

גיבור "המסעדה" הוא איש צעיר, ביישן, נוירוטי ומסתגר שחי עם אביו שמנהל מסעדה. לגיבור תפקיד ארס־פואטי בעסק המשפחתי: אביו מנצל את יכולת הכתיבה שלו כדי למסחר את המסעדה, כך שאורחים באים מרחוק לא רק כדי לאכול, אלא גם כדי שהגיבור יצפה בהם ויכתוב עליהם סיפור קצר.

הכתיבה של רבי מדודה ורגישה מאוד. הוא מצליח לכתוב טקסט סוחף בלי לאבד את היכולת לעורר בקורא הזדהות רגשית ובלי למעוד אפילו פעם אחת בהובלת הסיפור אל ההתרה הנכונה. ייתכן שבקרוב יזכה הספר למהדורה מודפסת, ועכשיו צריך רק לקוות שבקרב על המקום בשולחנות ומדפי החנויות הוא יקבל את היחס הראוי לו.

הוצאה: מנדלי

עמי ברנד

› בולוניו, בולוניו, בולוניו. בכל מקום שתלכו אליו מישהו יספר לכם כמה מדהים "2666", הספר החדש של רוברטו בולניו, מחבר "בלשי הפרא". כל כך טוב שהוא האפיל על צאתו של ספר נוסף וזהה לו בממדיו (אני קוראת לזה "פורמט איטונג" — לבנה ענקית שמכילה יותר מ־2,000 עמודים), "החוחית" של דונה טארט האהובה.

אמנם טארט האמריקאית פחות נחשבת מבולניו הדרום־אמריקאי, אבל יש דברים שהיא טובה בהם ממנו: העניין הפעוט של טוויית עלילה והרצתה קדימה; היכולת ליצור דמות שרק בא לחבק כמו תיאו דקר היתום בן ה־13; ובאופן כללי, כתיבת ספר שאף על פי שהוא לא נוח לאחיזה, קשה להניח מהיד.

הוצאה: מודן

מיכל פלד פליישר