כך שרדתי שבוע מ־16 שקל ליום

נקודת המוצא שלנו היתה מאתגרת: גווינת פאלטרו - אשה עם משמעת של שחקנית קולנוע, אוסקר ביד, רזומה של כתיבת ספרי בישול ומוניטין שצריך לשמור עליהם - נשברה אחרי ארבעה ימים. האם אנחנו, שני צעירים עם הרבה פחות ניסיון באתגרים והרבה פחות מה להפסיד, נצליח לשרוד יותר?

בניו יורק קוראים לזה "אתגר בולי המזון", והוא עומד במרכזו של קמפיין של Food Bank, עמותה שמחלקת מזון לנזקקים בניו יורק ופועלת להעלאת המודעות לרעב בעיר. אחרי קיצוצים שחלו בשנתיים האחרונות בתוכנית בולי המזון הפדרליים, ושהובילו לקיצוץ הסכום או לצמצום מספר הזכאים (תלוי במדינה), העמותה הגתה את האתגר והסבירה: 1.7 מיליון אנשים בניו יורק מתקיימים בזכות תלושי מזון, כלומר אוכלים רק מה שנכנס ב־29 דולר בשבוע; שימו את עצמכם בנעליים שלהם, ונסו לעשות זאת.

פאלטרו ניסתה באפריל. היא צילמה את המצרכים שקנתה לה לאותו שבוע, ומיד ספגה ביקורת על חלק מהבחירות, בעיקר על העובדה שקנתה פטרוזיליה וגם שישה ליים, לא בדיוק מצרכים שהם חלק הכרחי בתפריט בסיסי. ביקורת אחרת נשמעה מכיוון מומחי תזונה; אחת מהן, למשל, טענה שהתפריט שפאלטרו תכננה מציע רק כ־1,000 קלוריות ביום, מעט מדי לפי כל ההמלצות. חרף הביקורות פאלטרו המשיכה, והעלתה לחשבון הטוויטר שלה עדכונים וצילומים של הארוחות, עד שביום הרביעי הכריזה: "נשברתי ואכלתי קצת עוף וירקות טריים (ובשם השקיפות, גם חצי שקית של ליקריץ שחור)".

תלושי המזון כבר לא ניתנים בבולים, אלא מחולקים במעין כרטיס אשראי הטעון ב־127.91 דולר לחודש לנפש. 46 מיליון אמריקאים נסמכים עליהם, רובם נשים וילדים, ומדובר במוסד שפועל כבר עשרות שנים. תוכנית התזונה הפדרלית החלה כתוכנית זמנית בשנות השלושים של המאה ה־20, לאחר השפל הכלכלי הגדול, נהפכה לתוכנית קבע בשנות השישים והציעה הקלות שונות בעקבות המשבר של 2008. אבל בשנתיים האחרונות היא כאמור סופגת קיצוצים, ובשנה הבאה מספר הנעזרים בה עלול לצנוח בכמיליון בני אדם.

בישראל אין תוכנית ממשלתית להבטחת מזון לנזקקים; המדינה הפקירה את התחום, והוא מטופל רק בידי ארגוני המגזר השלישי. גם כאן יש לא מעט אנשים שמתקיימים על תרומות מזון, אבל בצדם יש מעמד ביניים שלם שמתמודד עם יוקר המחיה הדוהר ועם שכר נשחק. לפי נתוני קמעונאיות המזון, רבים מאוד קונים פחות. במצב הזה, בן זוגי ואני רצינו לנסות את האתגר בעצמנו, לראות איך חיים מהמינימום הידוע ואם זה בכלל אפשרי. לא דמיינו לאן זה ייקח אותנו.

איך נעשה החישוב >> ההוצאה על מזון למשפחה

בחמישון התחתון, המונה בממוצע 4.2 נפשות: 1,917 שקל בחודש > ההוצאה על מזון לנפש בחמישון התחתון: 456.4 שקל בחודש, 114.1 שקל בשבוע > ההוצאה על מזון לזוג: 228.2 שקל בשבוע (סקר הוצאות והכנסות של משקי הבית של הלמ"ס, 2012)

עם המספר הזה התחלנו: חמישית מהישראלים חיים ממזון ב־114.1 שקל בממוצע לשבוע. 16 שקל לאדם ליום. זה נורא מעט. למעשה, זה בדיוק המחיר של כוס הקפה הגדולה שאני קונה לפעמים בדרך לעבודה. לפחות אנחנו שניים, אז יש לנו 228.2 שקל. עם תקציב כזה היה ברור שחייבים לקנות את כל האוכל לאותו שבוע מראש, אי אפשר לבנות על השלמות בעת הצורך, וצריך לתכנן היטב מה בדיוק אנחנו הולכים לאכול ובהתאם מה אנחנו צריכים לקנות. זו היתה ההבנה הראשונה שלנו בניסוי הזה: חיים שבהם מחשבים כל שקל הם חיים שבהם כל הזמן צריך לתכנן כל הוצאה.

קניות עם סכום מוגבל וקטן כל כך הן מתסכלות. כל מוצר בא על חשבון אחר. אם נקנה בשר לא יישאר כסף לעוד פירות, אם ניקח טונה נצטרך לוותר על הקפה הנמס, ואולי לא חישבנו נכון את המחירים ובקופה נגלה שאין לנו מספיק ונצטרך להחזיר מוצרים. גם המחירים מתסכלים. מול אחד הדוכנים התלונן קונה שעמד לידי: "זה לא פלפלים של 8.90". נאלצנו להסכים איתו, ושינינו את רשימת הקניות המקורית; הגבלנו את מספר הפלפלים, רק אחד ליום לשנינו, ומבין הפירות קנינו את התפוחים, כי הם היו הכי זולים ("רק" 6.90 לק"ג), והקצבנו אחד ליום לכל אחד. לעומת זאת, הטונה היתה במבצע, קנינו ארבע קופסאות. את קרטון הביצים פתחתי עוד בסופר שוב ושוב, חוששת לשלם על ביצים שבורות. במקום חזה עוף שאנחנו אוכלים בדרך כלל קנינו כרעיים זולות יותר. קנינו לחם אחיד וחלב בשקית, את הטחינה הזולה ביותר שמצאנו, וגם צנצנת קטנה של דבש, שהיתה אחד הפריטים היקרים ביותר בקנייה כולה.

ארוחת השבת. רציתי שהיא תהיה טעימה, אבל נשארנו עם מעט מצרכים יחסית. פרסנו מפה, ערכנו את השולחן, ואז התיישבנו וטרפנו את האוכל במהירות. כל השבוע חיכינו לארוחה הזאת, והיא נגמרה בתוך דקות | צילום: תומי הרפז

זה היה חלק מהניסיון שלנו לבנות תפריט שאינו שונה לחלוטין מזה הרגיל שלנו, שבו אנחנו מקפידים יחסית על תזונה בריאה. לכן נאלצנו למעט בירקות ובפירות, אבל קנינו אורז מלא, שהיה קצת יותר יקר. בתמורה ויתרתי על הקפה הנמס, והסתפקתי בתה שחור הזול ביותר שמצאתי. בקופה התברר שאנחנו לא צריכים להחזיר מוצרים; להפך, נשארנו עם עוד 10 שקלים, וחזרתי פנימה בריצה כדי לקנות שתי קופסאות של עגבניות מרוסקות במבצע של 2 ב־10. בדיעבד, זו היתה השלמה קריטית, כי העגבניות האלה שימשו בסיס הכרחי לחלק מארוחות הצהריים, וגם לארוחת שבת. נפרדנו בצער מלא מעט מצרכים קבועים בסל הקניות שלנו: פירות וירקות מגוונים (למשל פטריות, ברוקולי, תרד, בננות, אבטיח, ענבים ותמרים), תבלינים ועשבי תיבול, אגוזים, דגים, קינוח ויין.

תחושת ההישרדות שהתעוררה כבר בסופר הולידה לא רק שלל חישובים אלא גם שלל מחשבות. פתאום הבנתי היטב מה המשמעות של השפע שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, בסופר ובכלל. תהיתי אם כשעושים קניות קצובות כל כך באופן קבוע מתרגלים לעניין. אם מתישהו מפסיקים לרצות אוכל אחר, ומסתפקים רק במה שמשביע. ואם התחושה הזאת, של "אם נאכל היום לא יהיה מחר", נהפכת מתישהו לשקופה.

התפריט המתוכנן >> ארוחת בוקר: תה ו־2-1 פרוסות לחם עם טחינה גולמית ודבש > צהריים: אורז עם עדשים או עם שעועית ברוטב עגבניות > אחר הצהריים: פרי > ערב: ביצה, סלט, לחם עם טחינה, אולי טונה > בסוף השבוע: עוף לארוחת ערב שבת, ואולי גם לצהרי שבת

התפריט הזה, שתכננו לפני שיצאנו לדרך, נראה לנו מאתגר אך אפשרי. הוא מורכב מדברים משביעים שאנחנו אוכלים גם בשגרה ושנחשבים בריאים יחסית. בשם החיסכון הוחלט על שני סוגים של ארוחת צהריים בלבד, אורז ושעועית ואורז ועדשים, וארוחת ערב כמעט זהה בכל יום. גיוון, כך חשבנו, הוא פריבילגיה של עשירים. אבל לא הבאנו בחשבון את הקושי שבאכילת מזון חדגוני כל כך. לא שיערנו כמה מהר יימאס לנו מאורז ולחם.

כבר כשפרקנו את סלי הקניות החלה ספירת המלאי האובססיבית שליוותה אותנו לאורך כל השבוע, וכבר ביום הראשון של הניסוי חשבתי על אוכל ללא הפסקה: כמה אכלתי עד כה, כמה נשאר להמשך היום, האם יישאר מספיק לסוף השבוע. חשבתי על מה אני רוצה ועל מה שאין לי. רציתי פירות. רציתי קפה. שמחתי שהלכתי לעבודה; אחד החוקים שהגדרנו לעצמנו הוא שאנחנו יכולים לאכול את מה שמחולק לנו חינם, ובעבודה יש קפה בחינם. הלחם והאורז התגלו ביום הזה כבחירות טובות - הייתי שבעה. אבל מתוך החשש למחר, בתפוח היומי שלי לא נגעתי. שיישמר ליום אחר.

את הרעב הפיזי התחלתי להרגיש למחרת, ביום השני לניסוי. אכלתי ארוחת בוקר, אכלתי ארוחת צהריים, אבל כבר ב־15:00 הייתי רעבה. המחשבות הטורדניות - יש לי מספיק להיום? אני יכולה לאכול עכשיו משהו? - רק גברו. בכל מקום ראיתי מזון. ברחוב, באוטובוס, בעבודה, כל מה שראיתי היה אנשים אוכלים, בלי לחשוב בכלל על השפע שיש להם כרגע. בישיבה בעבודה הונחה על השולחן צלחת עוגיות; בעיקרון זה אוכל חינם, מותר לי, אבל העדפתי לחכות לארוחת הצהריים שלי, הבריאה, ולא להתפתות לעוגיות, רק בהיתי בהן. לאורך השבוע נתקלתי בהרבה הזדמנויות לאוכל חינם, כיבוד בישיבות או כנסים, קפה במטבחון; לעומת זאת, בן זוגי שעובד מהבית לא נהנה מהזדמנויות כאלה, ונאלץ להיגמל מקפה, שעל קנייתו ויתרנו.

חשבתי על המונח "חוסר ביטחון תזונתי". היום כבר לא מדברים על "רעב", המונח הזה נשאר מוגבל לתושבי אפריקה. במקומו בא "חוסר ביטחון תזונתי". מצד אחד זה ביטוי מכובס, שמעלים את הממד של רעב פיזי. הוא אפילו קצת מאשים, "חוסר ביטחון" הוא הרי משהו שאפשר לעבוד עליו, לא? מצד שני, המונח הזה לפחות מתייחס גם לממד הנפשי. אני יכולה להבין היום טוב יותר איך הוא נוגע לחרדה שמתלווה להיעדר מזון מספיק, למחשבות כפייתיות של מי שנמנע ממנו מזון מספק לאורך זמן, שמוטרד דרך קבע מהאי־ידיעה אם יהיה מה לאכול מחר. זה מטלטל הרבה יותר מרעב פיזי, משתלט על התודעה, מכרסם בכוחות לעשות כל דבר אחר.

ברור שמה שאני חוויתי במשך כמה ימים כאי־ודאות בנוגע לאוכל היה רק הצצה קלה לחוויה כזאת, ואינו דומה לחוסר ביטחון תזונתי אמיתי ומתמשך. איך נראה חוסר ביטחון תזונתי אמיתי? קשה לדעת, כי גם המדינה נמנעת מהתמודדות ישירה עם העניין. ישראל אמנם חתמה כבר ב־1991 על האמנה הבינלאומית "בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות", שנועדה להבטיח לכל אדם מזון, מלבוש ומגורים נאותים. ב־2005 קבע בג"ץ "קיום אנושי בכבוד" כי מדובר בזכות בסיסית ומוגנת בחוק במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "כבודו של האדם כולל בחובו הגנה על מינימום הקיום האנושי (...) אדם הרעב ללחם הוא אדם שכבודו נפגע". הרכב השופטים בראשות אהרן ברק קבע שעל המדינה לספק רשת ביטחון המבטיחה קיום בכבוד.

ובכל זאת, אין בישראל שום הגדרה רשמית של מהם קיום בכבוד או ביטחון תזונתי. אפילו ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, שהגישה את מסקנותיה לפני שנה, נמנעה מלעסוק בנושא והפנתה לוועדה קודמת בעניין. ואמנם, ועדת איצקוביץ מ־2008 הוקדשה בדיוק להבטחת ביטחון תזונתי לאזרחים. המלצות הוועדה נגעו בעיקר לתמיכה בעמותות המזון, לתוכניות הזנה לילדים ולקשישים ולהקמת מועצה לביטחון תזונתי. היא המליצה להתניע דיון ציבורי ומקצועי לגיבוש נוסחה שתקבע כמה מההכנסה הפנויה צריכים האזרחים להקדיש למזון, ותוודא שהמדינה מאפשרת זאת. זה לא קרה, שום צעדים אופרטיביים לא נגזרו מהמלצות הוועדה, ובשנה שעברה מבקר המדינה נדרש לדו"ח מיוחד וחריף על ביטחון תזונתי.

גווינת פאלטרו וצילום הקניות שלה בתחילת "אתגר בולי המזון". נשברה כבר ביום הרביעי | צילום: איי אף פי

"הממשלה עדיין לא קבעה מדיניות בנושא", נכתב בדו"ח. "המועצה הארצית לביטחון תזונתי התכנסה לראשונה רק בינואר 2013, כמעט שנה אחרי שהיתה אמורה להתכנס, והיא מצויה בראשית עבודתה. כמו כן לא נמצא כי משרד הרווחה נתן למועצה אמצעים להפעלתה". המבקר ציין כי המדינה מתנערת מאחריותה להבטיח את הקיום המינימלי ומותירה את הטיפול ברעב לעמותות, שאינן מספקות מענה כולל ומסוגלות לסייע לנזקקים בעיקר בחגים. בשאר הזמן, שאנשי החמישון התחתון יחיו מ־16 שקל ליום.

מה קנינו >> 4 כרעיים עוף, 4 קופסאות טונה, 2 ק"ג אורז מלא, חבילת שעועית (500 גרם), חבילת עדשים (500 גרם), 12 ביצים, 2 כיכרות לחם אחיד פרוס, 2 קופסאות עגבניות מרוסקות (800 גרם כל אחת), 14 תפוחים, 14 עגבניות, 14 מלפפונים, 7 פלפלים, 7 בצלים, 4 ראשי שום, חבילת גזרים, כרוב לבן, ראש חסה, צנצנת טחינה גולמית, צנצנת דבש, בקבוק שמן קנולה, שקית חלב, קופסת תה

מהר מאוד הבנו שכמה שהתכנון שלנו היה טוב, הוא לא היה מספיק טוב. הטעות הקריטית היתה ברורה מההתחלה: שכחנו לקנות לימון, ובלעדיו הטחינה יוצאת לא טעימה במיוחד. זו היתה הרמאות היחידה שלנו לאורך כל השבוע - השתמשנו בשאריות של לימון מהשבוע שעבר, מתקופת השפע המופלאה של לפני הניסוי. סחטנו אותו עד תום, והשתמשנו במיץ לכל השבוע.

טעות אחרת היתה הוויתור על תפוחי אדמה. לחם ואורז משביעים, וכל מה שרציתי ממזון בשבוע הזה היה שישביע. לפעמים העדפתי פשוט לאכול לחם רק כדי להשביע את הרעב, ולא היה לי כוח להיות יצירתית ולחשוב איך להכין משהו קצת יותר טעים. ובכל זאת, אולי אפשר לשבוע עם קצת יותר טעם, אפילו טיפה הנאה. בלי כסף לתבלינים, עשבי תיבול או תוספות, מגוון המאכלים שאפשר להכין מצומצם מאוד. עם תפוחי אדמה אפשר בכל זאת קצת לגוון.

עוד דבר שגילינו הוא שקשה מאוד להיצמד לתפריט מוכתב מראש. כמעט בכל יום נאלצנו לשנות משהו בתוכנית המקורית, והשינויים האלה הגבירו את חוסר הוודאות בכל הנוגע לכמה אוכל עוד נשאר לנו ומה נאכל מחר. בהתחלה, למשל, ניסינו לשמור על השגרה שלנו, ולרוץ פעמיים בשבוע. ביום השני לניסוי יצאנו לריצה, וחזרנו רעבים מאוד. לארוחת ערב אכלנו שתי ביצים כל אחד במקום ביצה אחת, וגם חצי קופסת טונה כל אחד. לא ניסינו לרוץ שוב - קשה לחשוב על פעילות גופנית כשהגוף שלך מסמן שהוא רעב ועייף.

בערב היום השלישי הבנו שיש לנו עוד די הרבה שעועית והכנו ממרח שעועית, במרקם הדומה לחומוס, כדי לגוון על הלחם.

בדיעבד, ברור שלא רק בפחמימות היינו צריכים לגוון יותר, אלא גם בגזרת הממרחים. הבנתי את זה היטב ביום הרביעי. זה היום שבו העייפות הפיזית היכתה בי; לא הכרתי בעבר את התחושה הזאת, ולא יכולתי שלא לייחס אותה לאכילה המתמשכת של פחמימות. בצהריים אכלתי שוב אורז, ואחרי הארוחה העיניים שלי פשוט נעצמו. בסוף יום העבודה אפילו נרדמתי לשעה וחצי, נפילה שאני לא מכירה בימי השגרה, כשהתזונה מגוונת. התחלתי להצטער שלא קנינו פיתות וחומוס, ואולי גם ממרח שוקולד. זה כנראה היה משביע יותר מהאורז, העדשים והירקות, ומפיל פחות. לא בריא במיוחד, אבל העיסוק הבלתי פוסק באוכל ובהשלכותיו פשוט דיכא כל מחשבה על ערכים תזונתיים ועל בריאות.

תחושת המחסור התעצמה ביום החמישי לניסוי, שהיה יום שישי. חדווה גדולה מבואו של סוף השבוע לא היתה. זה תמיד זמן של בילוי, של שפע, של שבירת שגרה. הפעם נזהרתי לא להסתובב ברחובות במקומות שופעי מזון, להימנע מחנויות, מסעדות, בתי קפה, שווקים ודוכנים כדי לא להיתקל בכל הפיתויים האלה. הפער בין השפע בחוץ לדלות בבית היה בולט ונוכח בכל רגע, אבל מיהרתי לחזור הביתה ולאכול מה שיש. ולא היה הרבה. ספירת המלאי עוררה חשש אמיתי שלא יישאר לנו מספיק עד יום שני. בידיעה שבערב יחכה לי סוף סוף עוף דילגתי על ארוחת צהריים רגילה והסתפקתי בשתי פרוסות לחם עם טחינה גולמית ודבש. גם שתי הפרוסות האלה לא באו לי בקלות, וחששתי שאין מספיק לחם. בירקות לא נגעתי, כבר היה די ברור שאין לנו מספיק. אכלתי מהר והלכתי לישון.

הכתבת ותפוח, רק אחד ליום. חשבתי על מה אני רוצה ועל מה שאין לי. רציתי פירות. רציתי קפה. שמחתי שהלכתי לעבודה, בעבודה יש קפה חינם | צילום: עמית שעל

ואז הגיעה ארוחת השבת. רציתי שהיא תהיה טעימה, אבל נשארנו עם מעט מצרכים יחסית ואפשרויות מוגבלות. פרסנו מפה לבנה, ערכנו את השולחן, ואז התיישבנו וטרפנו את האוכל במהירות. כל השבוע חיכינו לארוחה הזאת, והיא נגמרה בתוך דקות - הסלט (מהכרוב והירקות שנשארו), העוף עם בצל, שום, גזר ורסק עגבניות, והאורז, כמובן. נשארנו עם בטן מלאה ותחושת אכזבה. זה אמור היה להיות רגע של סיפוק ונחת נדיר בשבוע הזה, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בליל שבת היה מתי ייגמר כבר הניסוי.

התפריט היומי המומלץ לזוג >> 2 מנות עוף (כ־400 גרם), 4 ביצים, 200 גרם פסטה, 6 פרוסות לחם, 2 תפוחי אדמה, 100 גרם קטניות (עדשים, חומוס, אפונה, שעועית), 2 עגבניות, 2 מלפפונים, 2 גזרים, פלפל, קישוא, בצל, 3 פירות (תפוחים, תפוזים, אפרסקים), חצי שקית חלב, קופסת גבינה לבנה, 2 אשל או לבן, סוכר ושמן (המלצות התזונה של משרד הבריאות, 2008)

תהיתי אם אני חווה את הניסוי הזה קשה כל כך רק כי אני רגילה לחיים אחרים. לאפשרות לאכול בחוץ, לקנות מה שרוצים, להקפיד על תפריט בריא ועל ספורט. ניסיתי להבין אם האומללות שלי נגזרת בעיקר מהשינוי, כמעט בגדר פינוק, או שהיא תוצר ישיר של תפריט חדגוני, דל, מוגבל, שבו צריך לתכנן כל ביס.

בקופה גילינו שנשארו לנו עוד 10 שקלים, וחזרתי פנימה בריצה כדי לקנות שתי קופסאות של עגבניות מרוסקות במבצע של

לחם ואורז משביעים, וכל מה שרציתי ממזון בשבוע הזה היה שישביע. לפעמים העדפתי פשוט לאכול לחם רק כדי לשבוע, ולא היה לי כוח לחשוב איך להכין משהו יותר טעים. בדיעבד הבנו שהיינו צריכים לגוון בפחמימות ובממרחים | צילום: אוראל כהן

אחרי עוד צהריים עם אורז הצטערתי שלא קנינו פיתות, חומוס וממרח שוקולד. זה כנראה היה משביע יותר מהאורז, העדשים והירקות. לא בריא במיוחד, אבל העיסוק הבלתי פוסק באוכל דיכא כל מחשבה על ערכים תזונתיים

צילום: אוראל כהן

מול אחד הדוכנים התלונן קונה: "זה לא פלפלים של 8.90". הסכמנו איתו והגבלנו את מספר הפלפלים, רק אחד ליום לשנינו. מבין הפירות קנינו את התפוחים, שהיו הכי זולים ("רק" 6.90 לק"ג), והקצבנו אחד ליום לכל אחד מאיתנו | צילום: shutterstocks

ביומיום אנחנו מקפידים יחסית על תזונה בריאה, וניסינו להמשיך בכך גם בשבוע הניסוי. לכן קנינו אורז מלא, שהיה קצת יותר יקר. בתמורה ויתרתי על הקפה הנמס, והסתפקתי בתה שחור הזול ביותר שמצאתי | צילום: שאטרסטוק

חלב או ביצה בכל יום אינם מובנים מאליהם

אין ספק שההרגלים שלי הקשו עליי. אבל ביום האחרון לניסוי העייפות הפיזית והרעב כבר ניכרו בי עד כדי כך שחברים לעבודה הציעו לי אוכל. עובדתית, תזונה שמתבססת על 16 שקל ביום בהכרח משפיעה על מצב הרוח, על מאגר הכוחות, על היכולת לעסוק בדברים אחרים ולא רק ברעב. כשמשרד הבריאות הרכיב ב־2008, לבקשת ארגון לתת, סל מוצרים בסיסי לקיום מינימלי, הוא הציג את הרשימה לעיל, שנראית הגיונית, מזינה ומאוזנת. אבל כבר אז היא לא היתה מאוד נגישה: ארגון לתת השווה את העלויות של הסל להכנסה החודשית הפנויה של משפחה בת חמש נפשות נתמכת קצבאות, וגילה שהיא צריכה להשקיע 61% מההכנסה הפנויה שלה רק בקניית מזון. ומאז, כידוע, המחירים רק עולים: מדד המזון בתוך מדד המחירים לצרכן עלה מאז 2008 עד אפריל 2015 ב־18.3%. כך, לא מעט מהמוצרים הכל כך בסיסיים האלה נמצאים פשוט מחוץ להישג ידם של לא מעט אנשים. עוף בכל יום? אפילו חלב או ביצה בכל יום אינם מובנים מאליהם. פחמימות פשוטות וזולות הן הדרך היחידה לשרוד עם 114 שקל לשבוע לאדם. רחוק מאוד מסל המזון המינימלי שהגדירו מומחי התזונה בניסיון להרכיב תפריט בריא ומאוזן יחסית.

לאור הסל הזה המדינה היתה אמורה לעדכן את רשימת המוצרים בפיקוח, כלומר אילו מוצרים חשוב לה להבטיח שיימכרו בזול ויהיו נגישים לכולם. אבל דו"ח מבקר המדינה בנושא הפיקוח על מוצרי מזון שפורסם ב־2012 הראה כי הדבר לא נעשה, ואף אחד לא התייחס לסל המדובר. במקום זה הרי היו מי שטרחו להציע להכניס את המילקי לפיקוח. המילקי לא ממש מעניין את מי שצריכים סיוע כדי להשיג ביטחון תזונתי ותפריט קצת יותר בריא.

מבקר המדינה הגדיר חוסר ביטחון תזונתי כ"היעדר האפשרות לצרוך באופן סדיר מזון הכולל את כל רכיבי התזונה הנדרשים להתפתחות תקינה ולבריאות האדם". לפי נתוני הביטוח הלאומי, לכמעט 20% מהמשפחות בישראל אין ביטחון כזה: ב־2011 היו בארץ 308 אלף משפחות (כמעט 900 אלף נפשות) שדיווחו כי נמנעו מאוכל בשל מחסור בכסף. "אמנם אי ביטחון תזונתי אינו נחשב מסכן חיים, אך הוא עלול להשפיע לרעה על הבריאות הפיזית והנפשית, ובכלל זה פגיעה בתפקוד היומיומי וביכולות קוגניטיביות וחברתיות, ובייחוד פגיעה במניעת מחלות כרוניות ובטיפול בהן", כתב אז המבקר יוסף שפירא. מובן שלכל הפגיעות הללו - קוגניטיביות, חברתיות, נפשיות, פיזיות - יש עלויות אדירות שהמדינה צריכה לשאת בהן בסופו של דבר.

גמרתי את שבוע הניסוי עייפה, לא מרוכזת, עם מחשבה מעורפלת וחוסר יכולת להתרכז, לא כל שכן לחשוב באופן יצירתי על איך מתמודדים עם החסר. נדהמתי כמה מהר שקעתי לתודעה של הישרדות, לא הצלחתי לצאת מהערוץ שבו חשבתי כל הזמן על אוכל. הרעב, העייפות והייאוש הלכו וגברו, הלכו והעמיקו, השתלטו על עוד ועוד חלקים בתוכי. כשעסוקים כל כך במחשבה על הפרוסה הבאה, להיום או למחר, לך או לילדים, קשה מאוד להיחלץ מהמעגל הזה, לשדרג את עצמך כך שיהיה לך יותר. מיום ליום הרגשתי שאני יכולה רק להשיג פחות. וזה היה רק שבוע, שנגמר. קשה לי לדמיין איך נראים חיים מתמשכים כאלה.

לתגובות על הכתבה ליחצו כאן

תגיות

חוסר ביטחון תזונתיתזונה נכונהמשרד הרווחהתלושי מזוןמצוקת מזוןעליית מחירי המזוןתקציב המדינה