טוב, ביי: למה לחברות הייטק זרות כל כך קל לפטר?

בתחילת השנה קיבלו 220 עובדי פרי הגליל הודעה על סגירת המפעל בחצור הגלילית - ולא בפעם הראשונה. עד מהרה נזעק לעזרתם כל פוליטיקאי אפשרי, מהקואליציה ומהאופוזיציה, ובתוך זמן לא רב המפעל שוב ניצל וכך גם פרנסת העובדים. בחודשים שקדמו לסערה סביב פרי הגליל שתי חברות זרות, קוואלקום ופלייוויז, סגרו בן לילה את שערי המרכזים שהפעילו בבית שמש ובפתח תקווה. כ-160 עובדים נשלחו הביתה מבלי ששום פוליטיקאי יעלה על הבריקדות עבורם.

נכון, מדובר בעובדי הייטק, שגם קיבלו פיצויים ראויים על פיטוריהם, ורובם כנראה מצאו עבודה אחרת. ובכל זאת, סגירת שני מקומות עבודה לא קטנים עברה ללא ציוץ. לא מדובר בתופעה חריגה: גם בשבועיים האחרונים נסגרו בישראל שני מרכזים של חברות טכנולוגיה זרות. גם הפעם מהלכים אלה עברו בשקט כמעט מוחלט.

הראשון היה מרכז המכירות של CA, אחת החברות הגדולות בעולם בתחום התוכנה הארגוני. הנימוק היה הגיוני: מכירות המרכז היו זעומות, והחברה העולמית החליטה להעביר את הפעילות הזאת לידי נס ישראל. האחרונה, מצדה, הסכימה לקלוט את רוב המפוטרים. השאר, יש לקוות, יסתדרו.

השני, מרכז הפיתוח של AMD, נפתח רק לפני שלוש שנים. הוא לא הצליח לגדול ולהפוך לחלק מהותי מהאסטרטגיה של החברה, והיה מועמד תמידית לכל תוכנית קיצוץ. הפעם נקלטו המפוטרים בידי אינטל, יריבתה של AMD, שמיהרה לשלב אותם במרכז המקומי שלה.

אין צורך לרחם על עובדי ההייטק הישראלי או להתייחס אליהם בדומה לפועלים קשי יום בפריפריה. כפי ששני המקרים האלה מלמדים, רובם באמת שורדים את חוסר היציבות המאפיין את הענף. ואולם, האם משמעות הדבר היא שאין להם זכות לביטחון תעסוקתי? האם המדינה צריכה להתעלם מהם? אלה שאלות שצריכות לכל הפחות להישאל.

לאחרונה ניכרת מגמת שינוי בולטת בהייטק הישראלי. עובדים רבים מגבשים ועדים וחוברים להסתדרות או לארגונים דוגמת כוח לעובדים. חבירה זו מקנה להם הגנה ותחושת ביטחון שמהן לא נהנו בעבר, אך הדבר רלוונטי בעיקר לעובדי החברות הגדולות. בחברות קטנות ובמרכזי הפיתוח של החברות הזרות יודעים המועסקים שלצד השכר הנאה והאתגר הטכנולוגי אורב להם תמיד החשש לקיומו של מקום העבודה.