צבי בר: עברו המפואר לא ישמש נסיבה מקילה

צבי בר, לשעבר ראש עיריית רמת גן, נשלח בשבוע שעבר לחמש וחצי שנות מאסר ונכנס לרשימת ראשי הערים שנדונו לשנים ארוכות בכלא. בגלל שסעיף ההרשעה הוא שוחד. ברשימה זו מצויים גם הירושלמים אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי. לצדם, המקרים הבינוניים, מאסר קצר או עבודות שירות אבל עם קלון שמרחיק אותם מהחיים הציבוריים: שלומי לחיאני (בת־ים, 8 חודשים בפועל) ויצחק רוכברגר (רמת השרון, 6 חודשי עבודות שירות). הדרגה השלישית, הקלה יותר, היא של שמעון גפסו (נצרת עילית), 6 חודשי עבודות שירות אבל בלי קלון, מה שהחזיר אותו ללשכת ראש העיר.

כולם מערערים. נגד גפסו מתנהלת עוד חקירה, כך שהרשימה הזו עוד תשתנה. בכל מקרה, אם בר ייכנס לכלא, יש להניח שהתקשורת חובבת הדירוגים והשיאים תברר אם הוא האסיר המבוגר ביותר שנשלח אל מאחורי סורג ובריח. עורכי דין שעמם שוחחתי לא זוכרים ישישים בגילו שנשלחו למאסר בפועל, מלבד אנסי קטינים, שעדיין מהווים סכנה מוחשית לציבור.

לפני שנחזור לבר, צריך לברר מה יש בה בלשכת ראש העיר, שהדלת אליה מובילה יותר מדי פעמים לחדר החקירות. ראש עיר הוא שריף מקומי. הוא היחיד בישראל שנבחר ישירות בידי הציבור וכוחו גדול לאין ערוך מזה של כל שר. בשני כמה מובנים מרכזיים. ראשית, שומרי הסף שלו, היועץ המשפטי והחשב, חלשים יותר מאלה של השרים כיוון שהם עובדים אצלו ותלויים בו. שנית, 95% מתקציבי המשרדים הממשלתיים הם סגורים (בעיקר משכורות) ורק כ־15% פתוחים לפרויקטים. ראש עיר, לעומת זאת, כראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, שולט על מיזמים שמזמינים לחצים ושחיתות. האם לאשר פארק ציבורי או בניין מגורים, האם לאשר בניין של ארבע או 12 קומות – החלטות ש"שוות" עשרות ומאות מיליונים. ולא קל להוכיח שההחלטה זוהמה בשלמונים. ניתן תמיד להצמיד לה טעם לגיטימי. הרי יש בעיית דיור בישראל, אז ברור שבניין בן 12 קומות יתמודד עם הבעיה טוב יותר מבניין של 4 קומות ובטח טוב יותר מגן ציבורי. הנה, על רגל אחת, כל הדרך להולילנד.

צבי בר. גילו המופלג | צילום: עמית שעל

הקרבה של ראש העיר לקבלנים ולכרישי נדל"ן היא מלכודת דבש. קשה איתם, קשה בלעדיהם. לנציבות הביקורת על הפרקליטות זורמות תלונות על אכיפה בררנית מצד תובעים עירוניים על עבירות בנייה. האפשרות שתובע עירוני מוותר ליזמים שקרובים לראש העיר ו"נטפל" רק לרחוקים מטרידה את הנציבות, ששוקלת לבדוק עניין זה. במקביל, פועלים כעת שני צוותים במשרד המשפטים, בראשות המשנים רז נזרי ודינה זילבר, שאמורים לסתום פרצות, לחזק אכיפה ולצמצם פיתויים שמזדמנים במרחבי השלטון המקומי.

מינהל התכנון בסיכון

אחת מפרשות בר עלתה במהלך עתירה מינהלית שנדונה בפני השופטת מיכל אגמון־גונן על בנייה בלתי חוקית. בכנס המחוזות של הלשכה הצביעה אגמון־גונן עם ממשק מעניין בין הפרשה ההיא לסכנה הצפויה בהעברת מינהל התכנון לאוצר: "אם התוצאה היא שלא יהיו ועדות מחוזיות ונישאר רק עם הוועדה המקומית, שהיא פוליטית ובשליטת ראש העיר, יש סכנה להשתקת מנגנוני ביקורת שבכוחם לחשוף שחיתות ולהגן על אינטרסים חיוניים כמו צדק סביבתי ואיכות סביבה. אם רוצים להעביר את השליטה למשרד האוצר, צריך לדאוג לשמר את הביקורת הזו, וטוב שהיועץ המשפטי לממשלה בוחן זאת בטרם המעבר".

ואחרי כל זאת, עונשו של בר נתפס בכנס אילת, בשיחות רבות שקיימתי, כאכזרי מדי. בגזר הדין היה השופט צבי גורפינקל נדיב כשפירט את נקודות הזכות של בר: עברו המפואר כלוחם, מפקד, מחנך וראש עיר, העובדה שהפרויקטים נשואי ההרשעה היטיבו עם העיר, מחלתו ומחלת בתו, וכמובן גילו המופלג. הוא קרוב ל־80, ואחרי הערעור בעליון הוא לא יהיה צעיר יותר. את כל אלה יש לאזן מול הרתעת היתר המתחייבת מנטילת 2 מיליון שקל, כספי שוחד בארבע פרשות. גורפינקל הירבה ברטוריקה קשה של "די לשחיתות": יש "להתריע ולהרתיע על מנת שגזר הדין יהדהד אל מעבר לחלונות האטומים של ראשי ערים ונושאי משרה בכירים אחרים". במשפט זה מגלה השופט את דעתו על החלונות האטומים של שאר ראשי העיר שחובה להבקיע באמצעות גזר הדין. והוא מוסיף עוד משפט על העבר של בר, שלא ברור די צורכו: "ש לזכור, בין היתר, שבזכות עבר מפואר זה הוא נבחר לשמש כראש העיר ולכן עבר זה אינו יכול לשמש נסיבה מקלה". המשמעות היא שאין לתת כל משקל לאותו עבר שטרח כבוד השופט לפרט. המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה שניהלה את התיק נאלצה להסתפק בחמש וחצי שנים, ולא שברה את השיא של פרקליטות מיסוי וכלכלה שהשיגה 6 שנים לאולמרט וללופליאנסקי.

בשורה ללופוליאנסקי

ואין לסיים סקירה זו בלי בשורת תקווה ללופוליאנסקי שהביקורת על האבסורד בשש שנות המאסר שנגזרו עליו הצליחה לחדור אפילו בעד החלונות (האטומים?) של משרד המשפטים. לופליאנסקי חולה במחלה קשה והכספים שנועדו לו הועברו כולם ליד שרה, למטרות הקדושות ביותר. ובכל זאת, הפרקליטות התעקשה והשופט גזר. כעת, לנוכח סיפור זה, עובדים במשרד המשפטים על תיקון בחוק שיאפשר לשופט לרדת מתחת למתחם הענישה במקרים כאלו. זאת לידיעת שופטי העליון שיושבים כעת בערעור. גם בלי התיקון, יש בסמכותם לרחם על לופליאנסקי, אבל התיקון שבדרך יכול בהחלט לחזק את דעתם ועמדתם.