הפסקול של חיינו

אהוד בנאי הוא לא תופעת גיטרה מקומית כיצחק קלפטר, ובטח שלא טייקון גיטרה חשמלית כדייב גילמור. בנאי הוא לא וירטואוז, אין לו סאונד גיטרה מגובש ומזוהה, ואף על פי כן הוא החליט להוציא אלבום חדש וכפול, שרובו ככולו בנוי על כלי אחד: הגיטרה.

הקונספט שהגה בנאי די ייחודי - דיסק מספר 1 ("אש קטנה") כולל 11 שירים ומכיל הקלטות חדשות, רובן אינסטרומנטליות; ואילו דיסק מספר 2 ("זה הפסקול") מאגד לראשונה את כל ההקלטות האינסטרומנטליות שיצר עבור סרטים והצגות לאורך השנים. היות שלפני כמה חודשים מלאו לבנאי 62 שנים, מדובר בלא מעט רצועות, 24 ליתר דיוק, שלקוחות משישה סרטים (בהם "חולה אהבה משיכון ג'" האגדי), ההצגה "בבל", ואלבום אגדות עם שעד כה היה בלתי אפשרי להשיג על גבי דיסק.

אהוד בנאי בהופעה | צילום: ענר גרין

מיסטי כמו לד זפלין

"ב'אש קטנה' אני חוזר אל נקודת ההתחלה, אל הלילות הארוכים והשקטים בוואדי הגלילי שבו התגוררתי בשנות השבעים", כותב בנאי על עטיפת האלבום. "הייתי יושב אז לבד בלילות, על יד אש קטנה, לא רחוק מהמעיין הזורם, מגלה שבילים חדשים על צוואר הגיטרה". כזה הוא האלבום - 40 דקות של רצועות גיטרה אקוסטית מלאות חן, שמצליחות לעניין את האוזן מיד. פרט לרצועה הפותחת והאחרונה - שבהן בנאי שר במצלול השטוח והלא מאוד רגשי שלו - תשע הרצועות שביניהן הן בנאיזם טהור ומוצלח. הדיסק מתאפיין במלודיות מפותלות ומסולסלות בסאונד צח וקרוב, שההישג העיקרי שלהן הוא שלמרות המורכבות המהורהרת - הן עדיין נעימות, צלולות ועשירות במוזיקליות שמזרח ומערב מעורבבים בה לכדי שעטנז אורגינלי לגמרי.

חלק מהרצועות הורטבו באפקטים של דיליי או ריוורב, אבל אף אחת מהן לא קיבלה העלאה של ערוץ הקלטה נוסף או חיזוק של כלי אחר. לעתים זה נשמע כמו התחלה של שיר של ניל יאנג, לפעמים זה כמעט כמו הסשנים האחרונים של סיד בארט מ־1974, וברגעים היותר טכניים זה מזכיר את הקטעים האקוסטיים־מיסטיים של ג'ימי פייג' בלד זפלין. מעניין שאף ש"אש קטנה" אינו פסקול לסרט קיים כמו בדיסק 2, הרי שהיעדר הקול המוכר (לעתים לעייפה) של בנאי מנכיח מרחב חדש ורענן לנוע בו שעל נקלה יכול לתפקד כפסקול החיים של כולנו.

למשל, בתוך רצועה כמו "כביש הצפון הישן" נטמעות גם נביחות הכלב של השכנים והלמות הפטיש של השיפוצים בבניין הסמוך. אף שבנאי משייך את רגע הלידה של המוזיקה הזאת לנוף הגלילי שהוא כה אוהב, עובדה שמשם והלאה בשורת המיתרים שלו נפוצה לכל עבר, ומה גדולה המתנה הזאת - שאין עולם ספציפי ומוגדר שבו המוזיקה מתרחשת, אלא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

גיטרה שמתנחלת בפנים

דיסק הבונוס אוצר בחובו יותר מ־70 דקות של מוזיקת פסקולים וממשיך להציג את בנאי כגיטריסט מעתיר יופי, רק שכאן הוא עם גיטרה חשמלית לרוב ויש לו מלווים. בהאזנה רציפה למגוון הפסקולים מתגלה חוט השני הקושר ביניהם. כמה שהקול של בנאי לא רגשי, ככה הגיטרה שלו חוצבת בלב ומתנחלת בפנים.

קטע כמו "דאונטאון ג'רוזלם" הוא ללא ספק אחד היפים שנוצרו בישראל, ב"דולפין על ההר" בנאי הופך את החשמלית שלו לסוג של סינתיסייזר אמביינטי, וברוב הקטעים הדרבוקות וכלי ההקשה מרכיבים אותנו על סוס דמיוני שדוהר בתוך מערבון המתחולל במדבריות שבין ישראל ואתיופיה, ומעיף אותך מרוב השראה.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

2. "אש קטנה" זו תפילה שתורגמה לגיטרה. כובש

3. "קונטה קונטי־משחק ילדים" מההצגה "בבל" - פסיכדליה מופלאה א־לה פינק פלויד