"עבודה אחרונה", להקת בת שבע

מה: המופע החדש של הכוריאוגרף אוהד נהרין.

לאורך כל 65 הדקות של המופע, הרקדנית רני לבצלטר רצה במקום, בקצה השמאלי של הבמה. בהדרגה נכנסים אל הבמה 17 חברי הלהקה הנוספים ומתחילים במסע הגופני־נפשי הטעון שטומנת בחובה היצירה. כמו באמנות אבסטרקטית, הכל כאן פתוח לאינטרפרטציה ומשגר את הצופה אל עבר מחוזות הדמיון במסגרת הגבולות שנהרין מציב.

תמונת הבמה מרהיבה בזכות התאורה של אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב החלל של זוהר שואף, והתלבושות המקסימות של ארי נקמורה. אליהם מתווסף הפסקול המרטיט והמטריד לפרקים של מקסים וואראט (האלטר אגו של נהרין) למוזיקה מקורית של גרישה ליכטנברגר.

דבר המבקרת: נהרין ממשיך להפתיע ולחדש. המנעד התנועתי של שפת הגאגא שפיתח הורחב, והרקדנים מצוינים ומדויקים. יש תחושה שהם מסתירים בקרבם סוד שלא נגלה גם בסוף, ושיישאר בגדר חידה.

לזמן יש משמעות הרת משקל כשעל רקע המירוץ לשומקום של לבצלטר מתרחשים אירועים בקצבים משתנים באמצעות שלל קומפוזיציות - מחול של סולן יחידאי, דואטים, ריקוד בקבוצות, או דבוקה של כל הלהקה צועדת יחד בקצב אחיד ככיתת חיילים.

יש רגעים שההתרחשות על הבמה מינורית והרקדנים מכונסים בעצמם, שוכבים על הגב באופן שמזכיר חרקים הפוכים או תינוקות בלול, ומנגד ישנם רגעים קתרטיים. זוהי יצירה של ניגודים - שקט מול סערה, חשוף מול מופנם.

בסוף המוזיקה הופכת לטראנס והבמה נמלאת אווירת מסיבת סיום מבהילה וקרבית. רקדן עם הגב לקהל עושה תנועות אוננות וכשהוא מסתובב מתגלה שניקה את הרובה באובססיביות, רקדן אחר טווה קורי מסקינג טייפ בין המופיעים - כהיו שבויים - והללו עושים ניעות כתפיים של בכי, בעוד האצנית מניפה דגל לבן.

שורה תחתונה: האם נהרין רומז לנו שזו עבודתו האחרונה? נקווה שלא, כי הוא קוסם.