"אין לתיאטרון תמיכה"

תגובתו הראשונה של הבמאי חנן שניר (71), כששמע שהוא עומד לקבל פרס על מפעל חיים בטקס פרסי התיאטרון הישראלי, היתה התנגדות. "זה נשמע כמו סיכום חיים לאנשים גוססים. הרי את כל מה שיגידו שם בטח יגידו גם בלוויה שלי", הוא צוחק, ומודה שכשיגיע רגע מתן הפרס הוא בוודאי יתרגש. טקס פרסי התיאטרון הישראלי יתקיים ב־19 ביוני במרכז ענב בתל אביב ויחתום את אירועי חג התיאטרון, שיארכו שבוע, מיום חמישי הקרוב, ויכללו עשרות התרחשויות בתיאטראות ברחבי הארץ. עם קבלת הפרס על מפעל חיים יצטרף שניר, שמכהן כבמאי הבית של הבימה מ־1984, לרשימה מכובדת של אושיות שלהן הוענק הפרס בעבר דוגמת נסים אלוני, חנה מרון ואורנה פורת.

שניר ידוע כבמאי מעמיק וחסר פשרות שהולך עם האמת האמנותית שלו עד הסוף, וחתום על עשרות הצגות בארץ ובעולם כמו "נמר חברבורות", "אנטיגונה" ו"אביב מתעורר". בין היתר הוא מועמד לפרס הבימוי על ההצגה "הכיתה שלנו" וסבור שפרס כזה, על הצגה ספציפית, הוא המשמעותי ביותר.

הפתרון הוא להילחם

שניר הוא יליד תל אביב, בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב ולימודי בימוי באקדמיה הדרמטית המלכותית בלונדון (RADA). את שירותו הצבאי החל בלהקת הנח"ל עד שיוסי בנאי הדיח אותו. "כבר למדתי את כל השירים לקראת התוכנית 'שמש במדבר' שהתבססה על שירי נעמי שמר, ואז אמרו לי פתאום שאני לא שחקן ולא זמר והעיפו אותי", הוא נזכר. "עברתי לצוות הווי נח"ל, הופעתי בבסיסים עם שירים ומערכונים אידיוטיים והחלטתי סופית שאני לא רוצה להיות שחקן. מאז יש לי פחד במה ומאוד קשה לי להופיע בציבור. לימים כשביימתי את יוסי בנאי ב'נמר חברבורות' אמרתי לו שבזכותו אני במאי".

מעבר לכך שניר מלמד משחק ופסיכודרמה בחוג לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, והוא גם פסיכותרפיסט מוסמך. זה הרגע לנפץ את המיתוס שלפיו הוא עובד בשיטת הפסיכודרמה עם השחקנים בחזרות. "זו סתם אגדה. אני עושה מהלכים של פסיכודרמה עם מטופלים ותלמידים אבל לא עם שחקנים. טיפול ובימוי אלה דיסציפלינות שונות. שחקן בתיאטרון לא רוצה לעבוד על עצמו או להשתנות, אלא פשוט לגלם את תפקידו באופן הכי אפקטיבי, ובשביל זה אני שם".

חנן שניר. "כשביימתי את יוסי בנאי ב'נמר חברבורות' אמרתי לו שבזכותו אני במאי" | צילום: אוראל כהן

רוב המחזות שאתה מביים מורכבים נפשית. לא בא לך משהו קליל?

"בשעתו באתי ליענק'לה אגמון (מנכ"ל הבימה לשעבר — מנ"ש) וביקשתי שייתן לי לעשות קומדיה. הוא אמר לי 'בשביל קומדיה יש לנו הרבה אחרים, אתה תעשה את הדברים שלך', וככה זה נשאר. עשיתי כמה דברים קומיים, אבל האמת היא שאני לא נמשך לפארסות ולמחזות מטופשים".

לדברי שניר, התיאטרון בארץ ברמה גבוהה, אלא שהבעיה היא תת־תקצוב. "זה לא לרוחי שעושים הרבה הצגות עם אופי מסחרי, אבל תקציבי התיאטרון פה נמוכים מאוד בהשוואה למה שקורה בעולם. זה מאלץ אותנו להעלות בעיקר הצגות שפונות לקהל הרחב — וזה חמור. בארץ לא רוצים להשקיע בהפקות אמנותיות כי לא רואים מהן כסף. אני סבור שהפתרון הוא להילחם, אבל מי יילחם בשבילנו, אנשי התיאטרון? אנחנו לא יכולים להוריד את השאלטר כי השאלטר היחיד הוא אורות הבמה, ואם נפסיק להופיע זה לא ישפיע על איש. הבעיה היא שאין לתיאטרון מספיק תמיכה פוליטית ולא משנה מאיזו מפלגה".

עיבד את גרוסמן לבמה

השנה החליט שניר להוריד הילוך ועדיין בימים אלה הוא טורח על עיבוד בימתי לספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" — קופרודוקציה של הבימה והקאמרי שתעלה בחורף הקרוב. "נסעתי לאירופה ולקחתי את הספר כדי לבדוק שאני באמת רוצה לעשות לו אינטרפרטציה, וכשהגעתי לפולין החלה הכניסה הקרקעית בצוק איתן ונזכרתי בלבנון ובאורי, הבן של דויד. מיד, עוד מפולין, צלצלתי לדויד ואמרתי לו שאני הולך על זה".

מה תוכניותיך לעתיד?

"אחרי גרוסמן אעשה עיבוד לרומן של חיים גרדה 'עגונה', שעוסק במגזר הדתי בפולין, ובהמשך תידאוש סלובודז'אנק (המחזאי של 'הכיתה שלנו' — מנ"ש) הזמין אותי לביים בתיאטרון העירוני של ורשה. אני עוד לא יודע מה להציע לו אז בינתיים זה עומד. אולי בעוד כמה שנים".