אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
סרט חובה למורים

סרט חובה למורים

הסרט "סיפור מהחיים" מספר על כיתה בפריז שלומדת על ילדים בשואה. התסריט אמיץ ובעל ערך חינוכי משמעותי, אבל המימוש הקולנועי בוסרי

21.06.2015, 08:42 | איתי לב

מדי פעם מגיע למסך הגדול סרט שעניינו פדגוגי - כזה שעוסק במפורש בהוראה ובחוויית הלימוד. הסרט הצרפתי־עלילתי החדש "סיפור מהחיים" ("Once in a Lifetime") הוא כזה. הוא מתמקד בקשר האינטימי שמתקיים בין תלמידים ומורים - קשר המבוסס על מפגשים יומיומיים במשך כל תקופת הילדות וגיל ההתבגרות. זהו סיפורה של מורה צרפתייה, אן גוגן (אריאן אסקריד), שמחנכת כיתה מעורבת גזעית וחסרת משמעת של מתבגרים נוצרים, מוסלמים ויהודים בני עשרה בפריז המולטי־תרבותית.

גברת גוגן שואפת לאחד את בני כיתתה הסוררים ולייצר עבורם עניין משותף בתחום שמחוץ לתוכנית הלימודים. אי לכך היא רושמת את הכיתה כולה לתחרות ארצית בנושא "ילדים ונוער תחת השלטון הנאצי", ודוחפת את התלמידים למסע של חיפוש וחקירה. תחילה הם צריכים להכריע מי מהם ייקח חלק בתחרות. הפעילות מתקיימת מתוך בחירה חופשית ומשאירה לתלמידים את האפשרות שלא להשתתף. מאוחר יותר הם מעמיקים בנושא באמצעות דיון כיתתי פתוח, בהמשך מבקרים במוזיאון השואה בפריז, ולבסוף נפגשים עם ניצול שואה, ליאון זיגואל, ששרד כילד את מחנה ההשמדה אושוויץ. העדות שהוא מוסר בנוכחות הכיתה היא מהרגעים הנוגעים והחזקים בסרט.

פחות גזענים

אחמד דראמי (22) המגלם את מאליק - נער מוסלמי ממוצא אפריקאי שמתאהב בנערה יהודייה מכיתתו - הוא גם זה שכתב את התסריט בשיתוף הבמאית מארי קאסטילה. השניים ניסו לבחון את ההתנסויות בבית הספר הפריזאי־עכשווי בגובה העיניים, ועושה רושם שהאתגר גדול. התלמידים הם ערב רב של מוצאים אתניים ודתות, ורובם מתקשים לעמוד בדרישות המוסד. חרף העובדה שכל אזכור דתי אסור בתכלית בחצר בית הספר, המתח הבין־דתי בכל זאת הולך וגובר. נוכחות האסלאם בפריז מתחזקת ומסלימה ומקשה על תפקוד שגרתי כבני נוער חילוניים במדינה ליברלית, בלי להתחכך באלה שמחשיבים זאת לחטא.

הסרט "סיפור מהחיים". שואף לחנך אותנו כדי שנהפוך לבני אדם טובים יותר הסרט "סיפור מהחיים". שואף לחנך אותנו כדי שנהפוך לבני אדם טובים יותר הסרט "סיפור מהחיים". שואף לחנך אותנו כדי שנהפוך לבני אדם טובים יותר

המחנכת גוגן מעידה שלושה דברים על עצמה בנאום הפתיחה שהיא עורכת בפני הכיתה, והללו מספקים חריר הצצה לאני מאמין החינוכי שלה: היא מורה כבר עשרות שנים, היא אוהבת ללמד והיא אינה אדם קודר. ואכן, הניסיון, אהבת המקצוע והאופטימיות הם העקרונות המנחים אותה לאורך כל הסרט. באמצעותם היא נלחמת בבורות ומתעקשת להקנות לילדים ידע חיוני על העולם שיהפוך אותם בשאיפה לבני אדם טובים יותר, אנושיים יותר. גוגן בוחרת בנקודת הרוע האבסולוטית של ההיסטוריה המערבית במאה ה־20: הרצח השיטתי של ילדים בתקופת השואה כחלק מתוכנית כללית של השמדת העם היהודי. תוך בירור מושגים, הבהרת עובדות והתמודדות עם ההבחנה בין ג'נוסייד ל"טבח תוך כדי מלחמה" - כשסוגיית פלסטין עולה בסרט מצליחה גברת גוגן, בפתיחות וללא שמץ של בהלה, לגרום לתלמידים להקשיב באופן פעיל. כך יוצא שכאשר הם מסיימים את הפרויקט הם מאוחדים כנגד הרע, פתוחים זה לזה ופחות גזענים.

דידקטי מדי

 

מחד יש בסרט חינניות של כותב צעיר, ומנגד יש בו גם לא מעט בוסריות. זהו סרט חובה למורים, שיזהו את עצמם ואת האתגר הניצב לפתחם בכל בוקר, ודרך טובה להתבונן בנושא המורכב של לימוד השואה במקום שאינו ישראל ובלוויית דגשים אחרים. עם זאת, מבחינה קולנועית הסרט הוא לא הישג מרשים.

בעוד שהתסריט אמיץ ונוגע בסוגיות בוערות העומדות על סדר היום במערכת החינוך בצרפת, הבימוי שטחי ושבלוני. הוא נע בין היפר־ריאליזם - שלרגעים משכיח ממך שמדובר בסרט עלילתי וכמו מתחזה לדוקומנטרי - לבין הניסיון לטוות עלילה מורכבת יותר. הניסיון הזה לא עולה יפה, ובסופו של דבר התוצאה היא סרט דידקטי מדי. אנחנו אמנם לומדים עם הכיתה על אודות הילדים בתקופת השואה - דבר חשוב ומעניין בפני עצמו - אך המהלכים הקולנועיים צפויים ונעדרי דרמה ועומק ממשיים, מה שגורם לסרט להיות קצת חזרתי ומשעמם.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. בישראל יש כ־1.2 מיליון תלמידים וכ־140 אלף מורים

2. יש הרגשה שאת כל שירי הראפ בצרפתית שר אם.סי סולאר

3. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי

תגיות