אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אסור להשוות צילום: איי פי

אסור להשוות

אף שלא זכה באליפות, לברון ג'יימס עשה בפלייאוף האחרון קפיצת מדרגה מדהימה. והאדם היחיד שעמד על מדרגה גבוהה ממנו בספרי ההיסטוריה של ה־NBA הוא מייקל ג'ורדן. הנה כמה סיבות שמזכירות שאולי הגיע הזמן להפסיק לשאול מי יותר טוב ממי

24.06.2015, 09:49 | רון גורדון

הוויכוח "מי גדול יותר - מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס" הוא ויכוח שרץ כבר כמה שנים טובות. בעיקרו הוא כמובן ויכוח מיותר, אבל אפשר לומר זאת על כל השוואה בין ההווה לעבר, ויש מעט ויכוחים שכיף לנהל כמו זה. העונה האדירה שלברון ג'יימס סיים, ולא נתייחס כאן לבעיות הזוגיות עם בלאט, הוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה ונתנה פרופורציה ראויה יותר לדיון. וכל זאת למה?

קראו עוד בכלכליסט

לברון. אין לו פיפן, צילום: רויטרס לברון. אין לו פיפן | צילום: רויטרס לברון. אין לו פיפן, צילום: רויטרס

1 כי ג'ורדן התמסר עם סקוטי פיפן

בדיחה מפורסמת בארה"ב היא שלברון ג'יימס יכול לעלות למגרש עם ארבעה עיתונאים ועדיין לנצח. אם נישאר מבודחים, המצב העונה לא היה רחוק מזה. לצד ג'ורדן, בכל אחת משנותיו בשיקגו עמד אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים — סקוטי פיפן. נכון שגם לברון לא סבל במיאמי מקבוצה נחותה, עם דוויין ווייד וכריס בוש. אבל תנו לג'ורדן להוביל את הסגל ששיחק עם לברון בקליבלנד של 2007 עם דרו גודן, דניאל גיבסון וזידרונאס אילגאוסקאס, או של קליבלנד בפלייאוף 2015 בלי קווין לאב וקיירי אירווינג הפצועים — ומה שהייתם מקבלים זה כנראה חדר הלבשה ספוג בדם אחרי הפסד, ואת ג'ורדן מנקה מצ'טה ומעשן סיגר בזמן שהוא מחכה בהשלמה לשוטרים שיבואו לקחת אותו.

2 כי בכלל ללברון היו קבוצות חלשות

ב־538, האתר של האנליסט נייט סילבר, לקחו את 62 הקבוצות שהגיעו לגמר ה־NBA ב־1985–2015 ודירגו אותן. הם חישבו את מדד הפלוס־מינוס של כל השחקנים בכל הסגלים, ומצאו עד כמה הקבוצות של לברון היו חלשות משמעותית, לא רק מהקבוצות של ג'ורדן אלא בכלל (ראו איור). שלוש מתוך שש ההופעות של לברון בגמר היו עם קבוצות פשוט גרועות — מהמקומות ה־55 (מיאמי 2014), ה־60 (קליבלנד העונה) וה־61 (קליבלנד 2007). ג'ורדן? שיקגו של 1996 מדורגת ראשונה בין כולן, הבולס מ־1998 במקום החמישי והבולס מ־1997 במקום השישי. שיקגו גם פגשה יריבות "נעימות" יותר בגמרים: 1991 — הלייקרס עם מג'יק וג'יימס וורת'י אחרי השיא; 1992 — פורטלנד בלי אף איום חוץ מקלייד דרקסלר האדיר; 1993 — פיניקס סאנס הנהדרת עם צ'רלס בארקלי בשיאו, אבל חסרה קילר־אינסטינקט והגנה; 1996 — סיאטל עם הרבה כישרון בשון קמפ וגארי פייטון אבל מעט שכל; 1997 ו־1998 — יוטה ג'אז היתה היריבה שהכי הקשתה על שיקגו, וכיפאק היי להם, אבל אלו היו שתי עונות שבהן הליגה היתה די נוראית (ב־1998 שש קבוצות לא עברו 20 ניצחונות).

. . .

3 כי לג'ורדן היה גם את פיל ג'קסון רק המאמן הכי גדול בתולדות הליגה.

4 כי צריך לזכור את השנים בוושינגטון

למי ששכח, וכדאי, במשך שנתיים ג'ורדן לבש את המדים של וושינגטון, בין 2001 ל־2003. הוא היה כבר בסוף שנות ה־30 שלו ואף אחד לא דיבר על אליפות, אבל באמת — אפילו לא להיכנס לפלייאוף? את הוויזארדס המוגבלים (ריפ המילטון ככוכב הנוסף בקבוצה בעונה הראשונה, וג'רי סטקהאוס בשנייה) ג'ורדן לא הצליח לקחת מעבר למאזן של 37 ניצחונות ו־45 הפסדים.

מייקל ג מייקל ג'ורדן. יותר מדושבאג | צילום: אימג'בנק, Gettyimages מייקל ג

5 כי ג'ורדן היה הרבה פחות קבוצתי

המספרים מספרים: 5.3 אס' בקריירה לג'ורדן עם ממוצע של 23 זריקות למשחק. לברון עד עכשיו מחזיק בממוצעים של 7 אס' למשחק בקריירה ו־19 זריקות למשחק.

6 כי ג'ורדן הוא, איך נאמר, בן של זונה

מעשיות על מידת התחרותיות של ג'ורדן יש רבות. הנה עוד אחת מוצלחת. ג'ורדן הפעיל קייטנת כדורסל, ובתחילת העשור הקודם אחד החניכים שלו היה או.ג'יי מאיו, היום במילווקי ואז שחקן תיכונים מצטיינים. ערב אחד הם התחרו על המגרש ומאיו קצת הגזים עם הסלים שקלע לג'ורדן על הראש. ג'ורדן לקח את זה אישית, הביט למאיו בעיניים, ילד בן 17 להזכירכם, ואמר לו: "אתה אולי השחקן הכי טוב בתיכונים, אבל אני השחקן הכי טוב בעולם", ושם התחיל שיעור מזורז בכדורסל. היום אפשר להניח שהסיטואציה היתה מהולה בצחוק וברוח טובה, ובדברים שקורים על פרקט — אבל רק לשמוע את ג'ורדן מספר את הסיפור הזה, עם מבט דמוני בעיניים, מול הווידיאו של מאיו החביב שמגלה כמה הוא נהנה ושזה היה חלום חייו לשחק מול אלילו. הקרבה ומסירות לניצחון הן תכונות נערצות, אבל הביטול של כל דבר שמפריע בדרך לשם נותן את התחושה שאם צריך היה להשוות את ג'ורדן למישהו במשחקי הכס, זה יהיה שילוב בלתי ניתן להכלה של סרסיי ורמזי בולטון.

ולברון? בטור מצוין של רונן דורפן באתר דה באזר הוא תיאר איך לברון הוציא לפועל בדיוק של מנתח מוח את תוכניתו להפוך לשחקן הטוב בעולם, ואיך הוא לפעמים עדיין הולך לאיבוד כי הוא עסוק מדי באיך שדברים נראים. אותה מסיבת עיתונאים שבה הכריז שהוא "לוקח את הכישרון שלו לסאות' ביץ'", המכתב שכתב כשהחליט לחזור לאקרון, ועד הצורך שלו להוכיח שהוא זה שהיה אחראי למהלך הניצחון על שיקגו בחצי גמר הפלייאוף השנה, כשמחק את התרגיל שבלאט סימן על הלוח. יש קטע וידיאו של לברון מגיל 16, שבו הוא מדבר על כך שהוא רוצה להיות הכי טוב בעולם. עכשיו תעברו לאיש שכבר 15 שנה שומע את השם מייקל ג'ורדן בהקשר שלו, ורק תגידו תודה שעם הלחץ הבלתי רגיל הזה עליו הוא לא הפך להיות עוד זר בהפועל חולון, ותסלחו לו על כל המעידות האלה בדרך.

מייקל ג מייקל ג'ורדן. זוכרים שהוא היה בוושינגטון? אוהדי מייקל לא רוצים שתזכרו | צילום: אימג'בנק, Gettyimages מייקל ג

7 כי ההשפעה של לברון בלתי רגילה

אם יש דבר שפחות הוגן לעמת בין המספרים של לברון וג'ורדן זו ההשפעה הכלכלית של לברון על העיר שבה שיחק. התקופות אחרות וה־NBA היא מפלצת שרווחיה זינקו במאות אחוזים מתקופת ג'ורדן. ההשפעה של חזרת לברון לקליבלנד מוערכת בחצי מיליארד דולר. בארבע השנים שלו במיאמי, מ־2010 עד 2014, שווי הקבוצה צמח פי שניים, מ־364 מיליון דולר עד 770 מיליון דולר. אבל אלו לא המספרים היחידים. בעונה האחרונה שלו בקדנציה הראשונה בקליבלנד לברון והקבוצה ניצחו 61 משחקים. כשעזב? קליבלנד הצליחה לנצח רק 19 משחקים. בעונה האחרונה של לברון במיאמי, בשנה שעברה, הוא השיג עם ההיט 54 ניצחונות, 17 יותר ניצחונות משרשמה בעונה הזו בלעדיו. וג'ורדן? שיקגו הצליחה לנצח מספר יפה של 55 משחקים בעונה אחרי שעזב אותה בפעם הראשונה, רק שני ניצחונות פחות משהשיגה איתו.

8 כי הדיון הזה בעיקר מחרב זמן יקר

אין שאלת ספורט שדשו בה יותר בשנים האחרונות. מאות טורים וכתבות נכתבו בנושא, ובכל פעם שלברון מציג עוד ערב בלתי נשכח, ובאמת שכבר אי אפשר לזכור את כל הערבים הבלתי נשכחים שלו, זה מתעורר מחדש. כמו בפלייאוף הזה. 34% ממצביעי סקר שנערך בארה"ב לפני כחודש חשבו שג'ורדן ינצח את לברון במשחק אחד־על־אחד. בהווה! כשהוא בן 52! בעל קבוצה שמנמן מול שחקן פעיל בן 30. אתר אחר עשה השוואה נהדרת בין המספרים היותר נסתרים שלהם. למשל שלברון יכול למלא את פיו ב־19 פקקים של עטים, מספר שעולה ל־21 בפלייאוף, בעוד לג'ורדן היו בשיא רק 18 פקקים בפה. הטור שאתם קוראים רק מדגיש את הסעיף הזה. יכולתם במקומו לקבל פה ניתוח משובח כיצד בעלים של קרנות הון סיכון משפיעים על ה־NBA בשנים האחרונות, עם גרפים של תשואות וכאלה.

לברון ג לברון ג'יימס. 34% מאמינים שג'ורדן ינצח אותו באחד על אחד עכשיו | צילום: רויטרס לברון ג

9 כי בסופו של דבר הכל קשור לאגו

בעוד סצנה אפית של "לואי" מהעונה האחרונה, לואי נכנס לדיון פילוסופי עם בעלת חנות צעירה, שאחרי ריב עמה שואלת אותו אם הוא תמיד מרגיש לא בנוח בחברת צעירים. כשהוא מודה, היא מסבירה לו שזה מכיוון שהוא פוגש פנים־אל־פנים את העתיד שהוא אינו חלק ממנו. מנגד, אם הוא אבא שרוצה שבנותיו יצליחו, הוא צריך להרגיש טוב שהוא חש טיפש ולא בנוח בחברת צעירים — כי זה אומר שהעולם מתקדם בכיוון הנכון.

זה כל הסיפור כאן. זו הרומנטיקה, המאבק הבין־דורי, הכמיהה והנוסטלגיה. והפחד להרגיש לא רלבנטי. לברון הוא דור חדש, ג'ורדן ישן. את האנשים שטוענים שקארים עבדול ג'אבר הוא השחקן הגדול אי פעם כבר לא שומעים. מחזיקי העט הקובעים (הנה, מי מחזיק היום עט) ומקישי המקלדות הנחשבים, רובם אנשים בשנות ה־30 עד ה־50 לחייהם. הם היו בשנות הקסם של התיכון או הצבא ברגעים הגדולים של ג'ורדן, וראו בעיניים כלות את מה שהוא עשה בכדור. לברון הוא עדיין הקופי־קאט, ענק על גבי ענקים, המסי אחרי הפלה והמראדונה. ולשחרר את הרסן הזה, להסכים עם איזה בן 24 שמעולם לא ראה משחק לייב של הוד אוויריותו (איזה כינוי אידיוטי) שלברון עד כדי כך טוב, זה קצת לוותר על הזיכרונות שלך ואולי גם על מקומך. אבל אין דרך לעצור את זה. כי אם לברון ג'יימס מדביק את מייקל ג'ורדן — זה סימן שהעולם מתקדם בכיוון הנכון.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



71 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

לכל התגובות