אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בהשקעות אני נוכחת, בצילום אני זבוב על הקיר

בהשקעות אני נוכחת, בצילום אני זבוב על הקיר

רותי אלון, בכירה בעולם ההון סיכון ושותפה בקרן פיטנגו, היא גם צלמת שיוצאת למסעות אנתרופולוגיים כדי לתעד תרבויות ייחודיות, ולמצוא את השפה שלה לדיאלוג עם העולם

25.06.2015, 08:18 | דיאנה בחור ניר
יש אנשים שצוללים לתחביב שלהם כדי למצוא עולם תוכן מספק, מאתגר ומרגש שמקום העבודה לא מספק להם. רותי אלון, שותפה בפיטנגו, קרן ההון סיכון הגדולה בישראל, וצלמת שמתמקדת בתיעוד אנתרופולוגי בארץ וברחבי העולם, אומרת שזה לא המקרה שלה. "אני 18 שנה בפיטנגו, ומיום ליום זה רק יותר מעניין", היא מסבירה. "סיפוק אפשר לקבל מהרבה דברים - מאוכל, מצילום, מעבודה עם אנשים חכמים, מאקזיט. אני לא יודעת לשים את הדברים על סקאלה, כל חלק מחיי מעשיר אותי כאדם".

אלון בין צילומים, בורמה 2011 אלון בין צילומים, בורמה 2011 אלון בין צילומים, בורמה 2011

פיטנגו מנהלת כ־1.6 מיליארד דולר ומושקעת ב־66 חברות פעילות. אלון (64) אחראית בחברה על ההשקעה בביומד (פארמה, מכשור רפואי וביוטכנולוגיה), ומסבירה כי היא מתעניינת במיוחד ברפואה מונעת ("אם את מעודדת אנשים ללכת, לאכול נכון, לא לעשן - אלה דברים שהופכים את החברה לבריאה יותר"), בלהפוך את הכל למערכת בריאות ולא "מערכת של חולים", וכן בטכנולוגיות שמציעות פתרונות לא תרופתיים. אלון היא גם מייסדת איגוד תעשיות מדעי החיים בישראל ILSI, מייסדת שותפה של IATI, ארגון תעשיות ההייטק, ויו"ר כנס הביומד הבינלאומי שמתקיים בישראל. ובשנים האחרונות היא משקיעה לא מעט זמן בצילום, ומציגה את הפרויקטים שכבר הושלמו, סדרות בנושא מסוים, באתר rutialon.com.

הצילומים החזקים שלה, הנצחה מרגשת של רגעים וסיטואציות, מטופלים היטב ומעידים על עין מצוינת, אבל אלון אומרת שאין לה שאיפות להציג מחוץ לגבולות האתר. "לפעמים שואלים למה אני לא עושה תערוכה, למה אני לא מוכרת, למה אני לא מפרסמת ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'. אני מסבירה שיש 200 אלף צלמים טובים שיכולים לעשות את זה. אני לא מצלמת כדי למכור, ואם זו היתה הפרנסה שלי התמונות שלי היו לגמרי אחרות. הצילום הוא בשבילי שפה שבעזרתה אני מביעה דברים מתוכי, וזה מי שאני, במקום הזה ובעולם הזה. זה הדו־שיח שלי עם העולם. אם יגידו לי יפה או לא יפה, אז מה, אני אמציא שפה אחרת? ובכלל, מאז שאני מצלמת אני מסתכלת על הכל לגמרי אחרת, איך אור נופל, איך הדברים יושבים מבחינת קומפוזיציה. זה מוסיף נופך מעניין לחיים שלי".

בת רומה בביתה בכפר, רומניה, 2013, צילום: רותי אלון בת רומה בביתה בכפר, רומניה, 2013 | צילום: רותי אלון בת רומה בביתה בכפר, רומניה, 2013, צילום: רותי אלון

אין נכון ולא נכון

שנים עסקתי בציור ובפסיפסים, ותמיד צילמתי, אבל לא לקחתי את זה ברצינות. לפני כארבע שנים אמרתי לעצמי: הגיע הזמן שתתאמצי יותר. הבנתי שאני יכולה להוציא יותר מכל תמונה, ושאני לא רוצה לעשות יומן מסע, אלא לשבת במקום אחד, ללמוד אותו לעומק ולהעביר את התחושות שלי. כשאני בתוך זה זה משתלט עליי, תחושה כיפית, כמו התמכרות. לא למדתי בצורה מסודרת, אין לי משמעת או זמן לזה, ולפעמים עדיף לעבוד בלי לדעת מה נחשב בסדר. אני משתפרת לבד, ואף פעם לא שאלתי מה לא בסדר, או אם האור והצל נופלים נכון. מה זה נכון? זה איך שאני רואה את הדברים כאמנית. אני רוצה לתפוס את הפנים, ללמוד סיפור של אנשים מתוך שהות איתם. כך מוציאים מהצילום יותר, והוא מרגש יותר. אני סקרנית גם בעבודה שלי: חוקרת נושאים, שואלת. בעבודה אני לא מצלמת, אבל יש לי תמונה בראש לאן אני רוצה שהחברה תלך. ובעוד בעבודה את רוצה שיתייחסו אלייך כאל גורם משמעותי, לא כמישהו שמגיע אחת לארבעה חודשים לישיבת בורד ומסתכל - בצילום אני רוצה להיות זבוב על הקיר, אז התוצאה הכי טובה".

בהפילנד, שכונה במזבלת ענק במנילה, הפיליפינים, 2013, צילום: רותי אלון בהפילנד, שכונה במזבלת ענק במנילה, הפיליפינים, 2013 | צילום: רותי אלון בהפילנד, שכונה במזבלת ענק במנילה, הפיליפינים, 2013, צילום: רותי אלון

לתפוס את האור בעיניים

אני אדם ביישן, וכשאני מצלמת זה מאפשר לי להתבונן בלי פחד. זה עושה לי טוב בנשמה, לחוות אנשים, והצילום מכריח אותי לצאת החוצה, להיות נוכחת. אני מנסה לשהות עם המצולמים כמה ימים ואפילו שבועות, לפעמים במקומות נידחים, ליצור איתם קשר, להתעניין בהם באמת, לא לתת להם רושם שאני באה לצלם כי הם צבעוניים או נראים נחמד. אני מגיעה עם המצלמה רק כשאני מרגישה שהם מפסיקים לראות אותי, ואז קורים דברים אמיתיים. לפעמים למישהו נדלק אור בעיניים ואת מצליחה לתפוס את זה. במלחמה כל תמונה תצא מרהיבה מבחינת הכוח שלה, עשן, אש, אבל אני מחפשת התרגשות בדברים טריוויאליים - מתפרה לשמלות כלה של חרדיות, סנדלר בדרום תל אביב, אופה פיתות, אשה שביקשה שאצלם אותה בעירום אחרי ניתוח של קיצור קיבה, אנשים שיושבים בבית בארוחת שישי - זה מה שעושה לי את זה. וכשאת אוהבת את מי שאת מצלמת, כשהסיפור מושך אותך, קשה מאוד שאנשים ייראו מכוערים. ואני נותנת להם את התמונות, כך נוצרת אינטראקציה של תן וקח, ואני מרגישה שעשיתי משהו טוב בשבילם בתמורה לכך שהם נותנים לי להסתכל על החיים שלהם".

שניים מבני המיעוט ההונגרי בתוך אנשי הרומה, החיים בתוך בניין ענק והרוס, טרנסילבניה, רומניה, 2013, צילום: רותי אלון שניים מבני המיעוט ההונגרי בתוך אנשי הרומה, החיים בתוך בניין ענק והרוס, טרנסילבניה, רומניה, 2013 | צילום: רותי אלון שניים מבני המיעוט ההונגרי בתוך אנשי הרומה, החיים בתוך בניין ענק והרוס, טרנסילבניה, רומניה, 2013, צילום: רותי אלון

בין הצוענים ליהודים

בני רומה (צוענים) עזבו את צפון הודו לפני כאלף שנה, ומאז הם נודדים וחיים בתוך תרבויות אחרות. הם הגיעו לכל מקום: ספרד, איראן, סוריה, טורקיה, מדינות הבלקן, רבים הגיעו לרומניה, איטליה, פינלנד, אנגליה - וכל העולם שונא אותם. בכל מקום הם אחרים, ותמיד שואפים להיטמע. בנקודות רבות הם מזכירים את היהודים, ואני תמיד שואלת את עצמי מתי יקום להם מנהיג שיוציא אותם מהמקום הזה. יש דברים שאני מחליטה לצלם תוך כדי תנועה, אבל יש פרויקטים שאני מתכננת מראש, כמו בני רומה. האמהות שם צעירות מאוד, הם מתחתנים בגיל 13 או 14, אין להם כסף לאמצעי מניעה, והגברים עושים דלת מסתובבת עם בתי הסוהר, הרבה פעמים רואים נשים לבד בלי בני זוג. צילמתי באחד הכפרים העניים ברומניה. אבל את מתעניינת בהם בלי להתערב, בלי להעביר אליהם את מערכת הערכים שלך, בלי לשפוט את איך שהם מגדלים את הילדים שלהם. זבוב על הקיר לא מעיר הערות".

כלה מתפללת, בני ברק, ישראל, 2014, צילום: רותי אלון כלה מתפללת, בני ברק, ישראל, 2014 | צילום: רותי אלון כלה מתפללת, בני ברק, ישראל, 2014, צילום: רותי אלון

מסיבת אירוסים, ג מסיבת אירוסים, ג'סר א זרקא, ישראל 2014 | צילום: רותי אלון מסיבת אירוסים, ג

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

12 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

9.
רגישות ועדינות, כ"זבוב על הקיר" בהחלט
כיף לראות עין רגישה לבני אדם ומורכבות חייהם אצל מנהלים ברמה כזו בכירה, היא ניחנה ביכולת הסתכלות חקרנית ומעניינת שבאה לידי ביטוי בתמונותיה, המציגות תצפית כנה וסקרנית על סיטואציות כביכול יומיומיות. ודי כבר עם ה"לא היו נותנים לה במה אם לא הייתה כך או אחרת", זו צרות עין וחוסר הבנת מרכז הכובד במאמר - הכישרון להתבונן ולמצוא יופי ומשמעות בדקויות היום יום ובמורכבות האדם, תכונה שאני בטוחה שמשרתת אותה היטב בתהליכי קבלת ההחלטות ואיתורי הפוטנציאל.
מיכל , חיפה  |  27.06.15
לכל התגובות