היום, אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, יתכנס הקבינט המדיני־ביטחוני להכריע מה צריכה להיות המעורבות הממשלתית בשוק הגז הטבעי בישראל. לפני חצי שנה המשפט הזה היה נשמע דמיוני לחלוטין - מה לקבינט הביטחוני וליצחק תשובה? אולי זה מייצג בצורה הטובה ביותר את מה שקרה פה בחצי השנה האחרונה.
הכל התחיל בממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה. בסוף דצמבר 2014, שבועיים לאחר ההודעה על הקדמת הבחירות, הוא החליט שהוא לא מוכן לאשר את פעילותן של נובל אנרג'י וקבוצת דלק גם במאגר הגז לווייתן וגם במאגר הגז תמר.
ההודעה של גילה עוררה מחול שדים במערכת הכלכלית־פוליטית הישראלית. עוד באותו היום הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא לוקח את המושכות לידיים, וההטיל על יועצו הכלכלי פרופ' יוג'ין קנדל להקים צוות שיבדוק מה צריכה להיות המדיניות הממשלתית בנושא הגז,
מונופול הגז וכל מה שקשור לזה.
המשא ומתן בין החברות לפקידים נמרח על אש קטנה לאורך כל תקופת הבחירות. הציפייה הציבורית היתה ששר האוצר החדש משה כחלון יעשה סדר ויפרק את מונופול הגז, כפי שהבטיח. אבל אחרי הבחירות, סתם לפתע, כחלון נזכר שקובי מימון - ספק הבעלים של אחת השותפות במאגר תמר - הוא חבר יותר קרוב שלו מהציבור, והכריז כי יימנע לחלוטין מהנושא. שר אוצר במשרה חלקית.
פחות או יותר באותה התקופה גם הממונה על הגבלים עסקיים דיויד גילה, שהתחיל את כל מחול השדים הזה, הודיע כי הוא מתפטר (אם כי בהשהיה, הוא יפרוש רק בעוד חודשיים), והעביר את כל כובד ההחלטה אל הממשלה. טכנית, שר הכלכלה הטרי אריה דרעי יהיה זה שיצטרך לחתום על המתווה. בפועל, הידיים ידי דרעי אבל הקול קולו של נתניהו.
המתווה מעוצב בדמותו ולפי האידיאולוגיה שלו, הפשרות הן שלו והאחריות העליונה היא שלו. דרעי אמנם מציב תנאים, אבל מאחוריו עומדים בעיקר אנשי אגף תקציבים שעוד לא התאוששו מכך שהמועצה הלאומית לכלכלה של קנדל השאירה אותם הרחק מאחור. היום, ככל הנראה, הפרק הנוכחי בדרמה הזו יבוא לקצו, ויתחיל השלב הבא הלא פחות חשוב - תורו של הציבור להשמיע את קולו.
5 תגובות לכתיבת תגובה