אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הצגה: "אלה גרוסמן", תיאטרון בית ליסין צילום: דניאל קמינסקי

הצגה: "אלה גרוסמן", תיאטרון בית ליסין

ההצגה עמוסה ולא מושלמת, אך מאחר שהיא עוסקת בדנ"א של החברה הישראלית ומעוררת בקהל הזדהות בקלות — היא עושה את העבודה

29.06.2015, 10:10 | מאיה נחום שחל

תיאטרון בית ליסין מעלה מחזה מאת דפנה אנגל־מחרז בבימוי ציפי פינס ובהשתתפות הילה פלדמן, שמרית לוסטיג, אברהם סלקטר, שלומי טפיארו, יניב לוי, חייקה מלכה, קרן מרום, גיה באר גורביץ', יקיר שוקרון וניר שטראוס.

העלילה: אלה גרוסמן חולמת מילדות להיות כתבת צבאית כמו הדמות הנערצת עליה הלן קירפטריק, שהיתה כתבת צבאית אמריקאית במלחמת העולם השנייה ואחת הראשונות שסיקרו את הקרבות מהקו הראשון. כשכל הכיתה כותבת על גיבורים מהתנ"ך, אלה מתעקשת לכתוב על גיבורת ילדותה. היא מכורה לחקר האמת והצדק, ותושייתה ודעתנותה מלווים אותה לאורך כל חייה שבמהלכם היא נלחמת להגשים את חלומה. השם אלה גזור מהשם ישראלה, והילדה הקטנה בעלת הלהט המהפכני נחושה לקצר אותו ("אבא שלי הפיל עליי את כל התנועה הציונית").

גיבורת המחזה מפלסת את דרכה בעולם התקשורת הממסדי השוביניסטי על רקע המאורעות המעצבים של מדינת ישראל, משנות השישים ועד לרצח רבין ב־1995. סביר להניח שהמחזאית שאבה חלק מההשראה לדמותה של גרוסמן משילוב בין כרמלה מנשה, שהיתה כתבת הרדיו הצבאית הראשונה, ענת סרגוסטי הנחשבת לצלמת המלחמות הראשונה של ישראל ובהמשך פעלה לקידום נשים בתקשורת, וטלי ליפקין־שחק, ששימשה ככתבת הצבאית הראשונה בארץ בעיתון "דבר".

דבר המבקרת: תחת התמה העיקרית שבמרכזה אשה החולמת להתברג אל תוך עולם ששייך לגברים נמצאים תת־נושאים כמו אהבה לא ממומשת, הטרדות מיניות, פמיניזם, מגדר ומוות, והכל מנקודת מבט מאוד ישראלית. זה מחזה שכל כולו שלנו, וזה מרגש ומעורר הזדהות. עם זאת, הסיטואציות לא תמיד אמינות. ישנם קטעים שבהם מוצגת התקשורת הישראלית והצבאית בתחילת דרכה באופן סטריאוטיפי מוקצן, או רגעים מופרכים כמו הודעה על מות חייל במלחמת יום כיפור באמצעות טלפון לחברה של ארוסתו.

הצגה "אלה גרוסמן" בבית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי הצגה "אלה גרוסמן" בבית ליסין | צילום: דניאל קמינסקי הצגה "אלה גרוסמן" בבית ליסין, צילום: דניאל קמינסקי

חרף כך הצליחה פינס להעמיד הצגה מרגשת וקולחת, והיא מכסה על הבעיות הדרמטורגיות שקיימות במחזה באמצעות רעיונות בימתיים חכמים. כמו כן היא נעזרה בסיוע המוצלח של גלעד קמחי כיועץ אמנותי, יואב כהן אמן הווידיאו ארט, וערן עצמון שיצר תפאורה פונקציונלית מתחלפת שתרמה למעברי הזמן והמקום המהירים. צד חזק נוסף בבימוי הוא הדרכת השחקנים: הליהוק של פלדמן לתפקיד הראשי מדויק. היא עקשנית, לוחמנית וקרה מחד, אך גם חשופה ומתפרקת באופן נוגע ללב מאידך, רק חבל שלא נוצר יותר איזון בין שני צדי אישיותה.

הרעיון להציב את השחקנית באר גורביץ' כאלה הצעירה, שמלווה אותה לאורך כל הדרך, מצוין ותורם לעיצוב דמותה. סלקטר מקסים בתפקיד האב בתמונה הפותחת וכשהוא מבליח בהמשך בתוך חלום של גרוסמן, רק חבל שאנגל־מחרז לא פיתחה יותר את מערכת היחסים בין האב לבתו לאורך השנים. טפיארו נתן חיים לדמות השטוחה מעט של יאיר (עם קריצה ליאיר לפיד הכתב הצעיר והחתיך של "במחנה" שרוצה לעבור לטלוויזיה) בזכות כישרונו והכריזמה שלו.

לוי מקסים כהרגלו — גם בתחילת המחזה כשהוא משעשע וחיוני, וגם בהמשך כשהוא נפצע ונותר נכה. מלכה מצוין בתפקיד הקצין הבכיר והמאצ'ו העלוב, ולוסטיג ומרום מספקות את הזווית הנשית של המחזה בחן רב.

שורה תחתונה: ההצגה עמוסה ולא מושלמת, אך מאחר שהיא עוסקת בדנ"א של החברה הישראלית ומעוררת בקהל הזדהות בקלות — היא עושה את העבודה.

תגיות