מה למדנו מדראפט ה-NBA?

הדראפט של ה-NBA אף פעם לא עניין אותי יותר מדי. אחרי כמה שבועות רצופים של לילות ללא שינה בזמן הפלייאוף, האירוע הזה מעולם לא הצליח לגרום לי להישאר ערה, אלא אם כן היה נציג ישראלי שם. אולם, מאז המעבר לחיים על פי השעון של החוף המזרחי של ארצות הברית, אני מוצאת את עצמי צופה באירוע הזה מדי שנה, ותוהה מה נשאר לי במוח אחר כך, אחרי שעות אינסופיות של נתונים, ספוקלציות והשערות, ושמות חדשים.  

אז ככה, הנה כמה דברים שלמדתי מהדראפט האחרון של ה-NBA:

1. ניו יורק, עיר המהגרים, שונאת זרים. התגובה של אוהדי הניקס לבחירה של פיל ג’קסון הייתה לא פחות ממביכה. כשאדם סילבר הודיע שניו יורק ניקס בוחרת את קריסטאפס פורזינגיס הפורוורד הלטבי בן התשע-עשרה במקום הרביעי בדראפט - הקהל בבארקליס סנטר בברוקלין שאג בוז כזה שאני לא זוכרת משנים עברו. מצלמות הטלוויזיה התמקדו בילד קטן שבכה מרוב אכזבה מהבחירה של פיל ג’קסון. לשם השוואה, כשסן אנטוניו הלכה על שחקן זר גם כן, אף אחד לא התרגש מכך. יותר מכך, זה היה מצופה מהאלופה לשעבר שמחזיקה בידיה את טוני פארקר, מאנו ג’ינובלי, ואפילו את ארטורה מסינה בעמדת עוזר המאמן. חושבים שדיוויד בלאט אכל קש בקליבלנד? חכו לראות מה קורה לפורזינגיס המסכן בניו יורק.

דמיינו את עצמכם בסיטואציה הזו לרגע. הגיע הרגע שכל חייכם חלמתם עליו. עבדתם קשה, ויתרתם על הרבה בדרך, והכל למען החלום לשחק כדורסל מקצועני, ועוד בליגה הטובה בעולם. והצלחתם. כנגד כל הסיכויים. הג'נרל מנג'ר, שהוא מאמן ואייקון, שבין השאר אימן גם את אלוהי הכדורסל, מייקל ג’ורדן, החליט שהוא רוצה אתכם בקבוצה שלו, ועוד במקום הרביעי והמכובד מאוד בדראפט של ה-NBA. ואז, הקהל המקומי של הקבוצה אליה נבחרתם - שורק לכם בוז. איך הייתם מגיבים? הלטבי הצעיר לא התרגש מהמעמד הדי מביך וציין שהוא ״צריך להרוויח את האהבה שלהם, ומתכוון לעשות כך״.

בעיתונים הניו יורקים לא נרגעו וצלבו את פיל ג'קסון. נפתחה חזית גם מול כרמלו אנטוני שתמונתו התנוססה על השער האחורי של העיתונים היומיים בניו יורק לאחר שדווח שהוא  לא היה מרוצה מהתוספת החדשה לקבוצה שלו. ג’קסון התראיין בנושא ואמר שאחד מיועציו עוד מימיו בשיקגו, קלרנס גיינס ג’וניור, התקשר אליו ממדריד בחורף האחרון וסיפר לו על הפוטנציאל האדיר שהוא ראה בפורזינגיס . ״כשמישהו אומר לי שמדובר בהזדמנות של פעם בחיים, אני מקשיב לו״ הסביר ג’קסון.

כל בר דעת יודע שכשבוחרים שחקנים מדי קיץ בדראפט, בוחרים פוטנציאל, ולא משיח. שחקנים כמעט ולא משנים קבוצה בעונה הראשונה שלהם בקבוצה. אפילו רוקי השנה, אנדרו וויגינס, שנבחר ע״י קליבלנד במקום הראשון בדראפט הקודם, שיחק בקבוצה חלשה (מינסוטה), ואמנם בלט - אבל לא השפיע יותר מדי על תוצאות הקבוצה. את אוהדי הספורט בתפוח הגדול זה לא ממש מעניין. נמאס להם מקבוצה של לוזרים, מהבטחות שלא מתממשות, ומכאב הלב הכרוך באהדת קבוצת הכדורסל של העיר. הניו יורקים ידועים בגסות הרוח שלהם ביחס לשאר אמריקה, ובחוסר הסבלנות הכללי שלהם. מדיסון סקוור גארדן הוא אחד האולמות שהכי קשה לשחק בהם - גם אם אתה הקבוצה הביתית. אבל, דווקא מהעיר שהיא הסמל של ההגירה לאמריקה והחלום האמריקאי הייתי מצפה שתהיה קצת פחות שונאת זרים.

או שזה הכל פשוט חוסר סבלנות.

2. מבין כל מבול הנתונים שהציפו את השידור החי, היה אחד שמשך את תשומת לבי במיוחד: רצף הבחירות המוצלחות של גולדן סטייט ווריירס האלופה.  

ובכן, למדתי שהאליפות של גולדן סטייט היא תוצאה של בניית קבוצה לאורך שנים ע״י בחירות נכונות בדראפט, החל מהבחירה של סטפן קארי במקום השביעי של הדראפט של 2009. שנתיים לאחר מכן הגיע קליי תומפסון מוושינגטון סטייט בבחירה מספר 11, וב-2012 הגיעו שלושה שחקנים מההרכב הנוכחי של סטיב קר: במקום השביעי הם לקחו את הריסון בארנס מנורת’ קרוליינה (מקום 7),  פסטוס אזילי מוונדרבליט (מקום 30), ואפילו הבחירה שלהם בסיבוב בשני של אותה השנה, דריימונד גרין, היתה סופר מוצלחת. 

עם כל הכבוד לסטיב קר, ויש בהחלט הרבה כזה, הוא לא הרכיב את הקבוצה איתה זכה באליפות. זה לא אומר שהוא לא מאמן נהדר, וזה ממש לא אומר שכל מאמן אחר היה יכול להחליף איתו ולזכות השנה בתואר. זה כן אומר משהו על חשיבותם של מנהלי הקבוצות, וההשפעה שלהם על הצלחת כל קבוצה. וזה גם אומר אומר משהו על מעמדם של המאמנים בליגה הטובה בעולם, וצריכים לדעת להתאים את עצמם לכל מסגרת, ולעיתים כל שחקן - כדי להצליח.

העיקרון הזה לא באמת משתנה. תשאלו את המאמן הוותיק, ג’ורג’ קארל, שהפך לאחרונה ל״דיוויד בלאט החדש״. סיפור אחד הצליח להשתלט על ההייפ של הדראפט ולא נרגע בשבוע האחרון - הקרע המאוד ברור בין המאמן של הסקרמנטו קינגס (בה משחק עמרי כספי), והכוכב הכי גדול של הקבוצה דמרקוס קאזינס. הסנטר בן ה-24 שמע כי המאמן החדש שלו רוצה להיפטר ממנו, ושלח מסרים בחשבון הטוויטר שלו (עם אמוג’יז) כדי לרמוז שקארל הוא ״נחש״. הנהלת הקבוצה לא מרוצה מהדרמה שנוצרה, ואף יצאו דיווחים שבקבוצה שוקלים לפטר את המאמן ולהשאיר את קאזינס שחתום לשנים נוספות.  

3. ואם כבר מסרים לא כל כך סמויים ברשת, דבר נוסף וחשוב לא פחות שלמדתי מהדראפט האחרון הוא שבלי טוויטר, אין מצב שהייתי שורדת את השידור הזה שנמשך לאורך שעות ארוכות, הרבה אחרי שעת השינה שלי. כבר כמה שנים ש״המסך השני״ הפך לחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה הכללית של מיליוני בני אדם, במיוחד באמריקה ובמיוחד בטוויטר, הרשת החברתית שאולי נתפרה במיוחד לצורך זה.

כל מי שקם לבד באמצע הלילה לראות שידורים חיים העונה, יודע שעם לחיצה אחת על אפליקציית הטוויטר הוא מוקף באנשים שצופים באותו המשחק בדיוק, ויחד הם יכולים "לצעוק" על הטלוויזיה בציוצים. וגם אני, שלא צופה במשחקים באמצע הלילה, לא יכולה לדמיין לעצמי עולם בו אין לי טוויטר כדי לשתף את הגיגים שלי עם אחרים בזמן משחק. וגם כדי לקרוא פרשנות של אחרים.

החוויה של צפייה באירוע שמועבר בשידור חי בטלוויזיה בשילוב הדיון ברשת החברתית היא חוויה שיתופית שמעצימה את האירוע הנצפה. בדראפט הזה ההרגשה הייתה שהשידור המרכזי הוא בכלל בטוויטר, והדיון הטלוויזיוני היה משני. וזאת בעיקר בגלל של-Yahoo, לא ל-ESPN (בעלי זכויות השידור של הדראפט), יש את עיתונאי הכדורסל הטוב בעולם, אדריאן ווז’נארובסקי, המכונה ’Woz’. האיש פשוט מלך, והפך לכך באופן רשמי בדראפט כשעבר את מיליון העוקבים.

במהלך השידור החי של הדראפט, הוא צייץ את כל הבחירות וכל הטריידים הצפויים הרבה דקות לפני ההודעות הרשמיות. מי שעקב אחרי השידור של ESPN והיה על הטוויטר - יכול היה לזהות שהפרשנים בטלוויזיה באיחור רציני לעומת הדיונים בטוויטר וההכרזות על בחירות וטריידים. אפילו רייצ’ל ניקולס (TNT) צייצה שהייתה משתתפת בהוצאות שכרוכות בלשים מצלמה בשידור חי על "ווז’".

בנוסף, רק בטוויטר יכולים השחקנים הוותיקים לפנות אל הרוקי החדש שלהם באופן פומבי, והם בהחלט עשו זאת. כשמינסוטה לקחה את במקום ה-1 את קארל אנטוני טאונס, ריקי רוביו צייץ לו ״הי! תתכונן לאסוף את הניקוי היבש שלי מחר״, וזכה לעשרות אלפי שיתופים. ורק בטוויטר אפשר לחפור בחשבונות של הרוקיז החדשים ולמצוא מטעמים כמו ציוץ ישן של לארי נאנס ג’וניור, נבחר טרי ללייקרס, בו הוא קורא לקובי בראיינט ״אנס״ (בעקבות העבר המשפטי של הכוכב).

4. הדבר הנוסף שלמדתי בדראפט הזה זה שקנטאקי והמאמן ג’ון קליפארי, מגדילים את סיכוייו של שחקן קולג’ להיבחר בדראפט בסיבוב הראשון ולקבל חוזה מובטח. 4 שחקנים שלו נבחרו רק השנה.  בסך הכל 49% מהשחקנים שלו עשו זאת במהלך השנים. הישג מכובד כשאחוז שחקני הקולג’ים שעושים את המעבר למקצוענים עומד על סביבות 2%. בקיצור, אם יש ילד ישראלי שחולם על קולג’ ו-NBA, שישים לעצמו למטרה את קליפארי וקנטקי.

ועכשיו, כשנגמר הדראפט, והחל ה’פרי אייג’נסי’, מה שנותר לנו לעשות עד סוף אוקטובר, הוא לאכול מלפפונים (ובעיקר את אלו מקליבלנד). בתיאבון.

ניתן לעקוב אחרי בקי גריפין בחשבון הטוויטר: @dorothyofisrael