קסם הצרימה

ניל יאנג יודע מה הוא עושה. רגעים אחדים לפני שנחגוג 70 שנה לקנדי־שהכי־מזוהה־עם-ארצות הברית מאז סופר דור הביט המהולל ג'ק קרואק מוציא יאנג את אלבום הסולו ה־36 במספר שלו.

לכאורה, מדובר בעוד אלבום שהוקלט בחופזה ובשלומפריות שכה אפיינו את יאנג של העשור החולף, אלא שהפעם יאנג החליף את להקת הליווי הכמעט נצחית שלו, Crazy Horse, בלהקה עם שם מבטיח לא פחות: Promise of The Real. ומאחר שהאמת של יאנג אצורה בליווי הפשוט, הצולע ומלא הנשמה של "קרייזי", אצל לא מעט ממעריציו מפלס המתח והסקרנות עלה לגובה מבהיל עקב ההחלפה.

ובכן, אפשר להיות רגועים. יאנג יודע מה הוא עושה. שניים מנגניה של להקת פרומיס הם הבנים של אגדת הקאנטרי ווילי נלסון, אבל מה שהופך אותה למספקת הוא העובדה שהיא שומרת על הסאונד המקרטע. אפשר לומר שיאנג החליף סוס מנצח אחד בסוס מנצח אחר.

יש לנו כאן דיסק עם תשעה שירי רוק ניל־יאנגי מרוחים ומתמשכים (השיא הוא בשיר "Big Box", שאורכו 08:18 דקות) שמספקים ליאנג מצע הולם להתפרע - לדפוק סולו גיטרה או שניים, לזייף בקול ובכיוון הגיטרה (בייחוד בשיר "People Want To Hear About Love") - ועדיין לצאת מזה בשלום.

בלי חומרים מלאכותיים

אמנם אין באלבום החדש של יאנג גיטרות נויז או אמביינט בנוסח פסקול הסרט שכתב לג'ים ג'ארמוש לפני יותר מ־20 שנה ("Dead Man"), אבל בכל זאת יש בו איכות מיסטית ואפלולית שאופפת אותך, כנראה בזכות הבחירה להקליט באולם קולנוע ישן שהוסב לאולפן הקלטות, שבו הקליט גם ווילי נלסון את אלבומו "Teatro" מ־1998.

התוצאה היא שהלהקה מנגנת לייב ולא בערוצים נפרדים, והריוורב הטבעי של החלל נקלט מעולה במיקרופונים, ללא צורך באפקטים ובכל מיני חומרים מלאכותיים.

הקול של יאנג הוא פחות או יותר אותו קול גבוה, שברירי, דק ורגשי, למעט כמה זיופים עצובים. מבחינת הליווי - כדי להבין את האלבום הזה כדאי לחזור למשפט שיאנג אמר פעם על הקרייזי הורס: "הדבר הכי חשוב היה שהם אהבו לנגן, שהם היו 100% בתוך העניין. הדבר השני הכי חשוב היה שהם באמת לא ידעו לנגן. כשמוזיקאי טוב מנגן איתי, הוא תמיד מנגן הרבה יותר מדי". יאנג אוהב את הנגינה שמקיפה אותו שבורה ועקומה כמו החיים, ומכיוון שרוחו האדירה היא זו שמניעה את השירים ועומדת במרכזם, לא משנה כמה הוא צולע זה אף פעם לא צורם - זה חלק מהקסם.

לב פוליטי חריף

האווירה החורקנית מבחינה מוזיקלית מלווה בקונספט טקסטואלי נוקב וחריף שעוטף את כל האלבום, ובא לידי ביטוי גם בשמו: "The Monsanto Years". מונסנטו הוא תאגיד אמריקאי שנוסד בתחילת המאה ה־20 ומתעסק בביוטכנולוגיה - מהפקת סכרין (בתחילת דרכו) ועד לייצור זרעים מהונדסים גנטית (יש שיאמרו יתר על המידה) בימינו אנו.

באלבומו ה־36 הופך יאנג את התאגיד הזה לדגל שחור מטפורי המאיים לא רק על איגוד החוואים של ארה"ב, אלא אולי גם על עתיד העולם כולו. כך יוצא שאם דאגתם שאלבום רוק שלו בלי הקרייזי הורס יחלוף איכשהו מתחת לרדאר, אין ספק שהבחירה של יאנג לעסוק בנושא כה פוליטי ואקטואלי תתפוס את תשומת הלב הציבורית.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. שריקות הבוגי־ווגי של יאנג מוסיפות מצב רוח טוב לשיר "Rock Star Bucks A Coffee Shop"

2. התווים הראשונים של האלבום, עם גיטרה אקוסטית מלאה הדהוד וריוורב, הם הרגע הכי חריג במריחה היפה שהיא כל השאר

3. ההקלטה העדינה של השיר "Rules Of Change" נשמעת כאילו הציבו מיקרופון אחד בכל האולם, וזה מספיק