רובוט הרג עובד בפולקסווגן, ומצית את שאלת המוסר הרובוטי

רובוט הרג אדם

 

במפעל של פולקסווגן בגרמניה, רובוט הרג אתמול (ד') רובוט עובד מקומי. הידיעה זכתה לכותרות היסטריות ברחבי העולם, שנתנו את הרושם שעוד שניה משהו מתכתי יפרוץ לבית שלכם ויהרוג אתכם כדי להפוך אתכם לסוללה. אז נכניס את הידיעה להקשר: הרובוט המדובר הוא שווה ערך למלגזה. הוא אינטליגנטי בערך כמו לבנה והוא היה סגור במתחם עבודה שאליו עובדים ידעו שאסור להם להכנס. כשעובד קבלן נכנס למתחם הזה ובא במגע עם הרובוט, זה עשה את הדבר שהוא יודע לעשות: מחץ אותו. לא מדובר באינטליגנציה עוינת; לא מדובר באינטליגנציה בכלל. אוטומטון ותו לא.

בסיפור צדדי, הכתבת שחשפה את הפרשה - כתבת לענייני קריירה של הפיננשייל טיימס - צייצה על הנושא. אבל לכתבת קוראים שרה או'קונור, שם המזכיר מאוד את שרה קונור, הגיבורה מסדרת סרטי הפעולה "שליחות קטלנית" הנאבקת יחד עם בנה כנגד מהפכת הרובוטים. האינטרנט, כצפוי, מיהרה לזנק על המקריות המשעשעת. הציוץ הזה שותף אלפי פעמים והפך לאחד מהציוצים הנקראים בהיסטוריה. הכתבת שרה או'קונור,דרך אגב, מודה שמעולם לא ראתה את הסרטים ולא שמעה על "סקיינט".

ואחרי ההקדמה הזו, צריך להזכיר שיש בעולם לא מעט רובוטים שמסוגלים לבחור פעולות. חלק לא קטן מהם מחזיקים ביכולות הרג מרשימות. דרום קוריאה מדברת כבר שנים על איוש הגבול עם צפון קוריאה ברובוטי לחימה שיהיו מסוגלים לקבל החלטת ירי באופן עצמאי. רובוטים שמקבלים החלטות חצי-אוטונומיות – למשל, מזהים מטרות ירי ומחכים לאישור ירי ממפעיל אנושי – מופעלים היום בקנה מידה רחב על ידי כל צבא מערבי, כולל בישראל.

מומחים לאתיקה מתחבטים כבר שנים על הדרך שבה שיש להגדיר אתיקה של רובוטים (שלא לדבר על השאלה אם דבר כזה ישים בכלל, ואם כן – איך), והם חוזרים שוב ושוב לחוקי הרובוטיקה של אסימוב. החוק הראשון שלו, כידוע, קובע שלא יפגע רובוט באדם או יתיר, במעשה או במחדל, פגיעה באדם.

עכשיו אנחנו רק צריכים לתכנת רובוטים כך שיזהו בני אדם ויבחינו בינם ובין עצמים אחרים, ילמדו שאסור להם לפגוע בבני אדם, ילמדו מה עשוי לפגוע באדם וילמדו שעליהם למנוע פגיעה בבני אדם מצד עצמים אחרים.

נשמע פשוט? בהתחשב בכך שרק לפני שלוש שנים הצליחה גוגל לגרום למחשב לזהות חתול כחתול, ושזה דרש 16,000 מעבדים, יש לנו עוד הרבה עבודה בדרך.

גר בשיקאגו? זה יהיה עוד תשעה דולרים

עיריית שיקאגו הטילה לאחרונה מס חריג על רכישות של תוכן בידורי באמצעות הענן. כלומר, אם אתם רוכשים סרט או מוזיקה דרך שירות ענן כלשהו, ואיתרע מזלכם להתגורר בשיקאגו, אז הרכישה תעלה לכם יותר כסף מאשר אילו התגוררתם כמה קילומטרים מחוץ לתחום העיר.

זה מהלך מאד לא שגרתי, שעומד בניגוד לתפיסה המקובלת של שירותי רשת. הרעיון הוא שאם אתה רוצה לרכוש קובץ, אין שום סיבה עלי אדמות שתשלם עליו יותר כשאתה במקום X ולא במקום Y. אין הרי הובלה ואין מכס.

שיקאגו שינתה את הכלל הזה, וזה תקדים בעייתי. תוך כמה זמן, עוד עיר או שתיים שיהיו במצוקה תקציבית ילכו בעקבותיה, ופתאום זה יהיה נפוץ. פתאום, להוריד קובץ בתל אביב יכול לעלות לכם יותר מאשר להוריד את אותו הקובץ באילת, כי באילת אין מע"מ.

רשמית, מי שאמור לשלם את המס הם הרוכשים, אבל חברות הרשת כבר התחילו לסייע לעיריה לגבות את המס. נטפליקס למשל פשוט מוסיפה אותו לתשלום החודשי של המשתמש. חשוב לציין שהמהלך חוקי למשעי, הוא פשוט מנוגד לכל מה שהכרנו עד כה. העיריה ודאי תוכל לטעון להגנתה שכפי שהטילה מסים על מכירת דיסקים ותקליטים לפני 20 שנה, היא יכולה להטיל כעת מס על ההעברה הדיגיטלית שלהם, וקשה לראות איך הטיעון הזה יפול. ואף על פי כן, חדשות רעות.

מלחמה אירופית בטוויטר

אלוהים יודעת מה קורה עכשיו בין האיחוד האירופי ובין יוון. השמועות מתרוצצות ללא הרף. ליוון אין הרבה גורמים לצידה, אז ראש הממשלה שלה, אלכסיס ציפרס, ושר האוצר יאניס וארופאקיס, למדו מהר מאד איך להשתמש בטוויטר. הם לא רק מנהלים מגעים דיפלומטיים מול גרמניה וצרפת, הנושות הגדולות של יוון; הם גם מנהלים מערכת יחסי ציבור בטוויטר. במילים אחרות, הם עוקפים את הממשלות ומנסים לדבר ישירות אל האוכלוסיה שלהן.

לא ברור עד כמה זו אסטרטגיה שתוכיח את עצמה והאם אזרח מהשורה בגרמניה מסוגל בכלל להשפיע על המדיניות של מרקל. אבל הטקטיקה, השימוש בטוויטר, נעשה בצורה מבריקה. ציפרס ו-ווארופאקיס מנהלים עדכון בזמן אמת בטוויטר של הדיונים מול האיחוד. השימוש הזה בטוויטר מאלץ את הכתבים לעקוב חשחרןץ אחרי המנהיגים היוונים – ובהתאם, מעניק לדעות ולעמדות שלהם משקל רב יותר מאשר הודעות לעיתונות רשמיות.

יש לציין שלפני 30 שנה או אפילו 15 שנים, התנהלות כזו היתה נחשבת לעלבון דיפלומטי כבד וסיבה לגיטימית להפסקת שיחות. העולם השתנה.

קצרצרים

1. אתמול (ד') נכנס לתוקפו בקליפורניה חוק כפתור ההרג בסמארטפונים. החוק דורש שכל סמארטפון שנמכר במדינה יכיל אמצעי שיאפשר למשתמש להרוג את המכשיר מרחוק – להפוך אותו לגרוטאה פחות מועילה ממה שהוא בדרך כלל. בהתחשב בכך שגניבת מכשירים הפכה למכת מדינה, לחוק הזה יש שתי תוצאות חיוביות: א. המידע של המשתמש מושמד ואיננו זמין למטרות גניבת זהות. ב. המכשיר הופך ללא שמיש. התהליך הזה לא בלתי הפיך, אבל הוא הופך את גניבת המכשירים להרבה יותר כאב ראש: עכשיו צריך להשקיע בו הרבה יותר זמן מעבדה. התוצאה היא ירידה בהכנסות מגניבת סמארטפונים, ובהתאם, כך מקווים, גם ירידה בגניבות.  

2. בהחלטה חיובית אחרת של מדינת קליפורניה, היא הורתה לאובר להתחיל לשלם ביטוח לנהגים שלה. החוק עסק בשאלה מה קורה כאשר נהג של אובר מבצע תאונה בזמן שהוא בין נסיעות של אובר. אם הוא היה נהג מונית רגיל, לא היתה כאן שאלה: חברת המוניות שלו היתה לפחות משתתפת בהוצאות. אובר, שממשיכה לטעון שהיא לא חברת מוניות אלא "חברת טכנולוגיה" ושהנהגים בכלל לא עובדים אצלה אלא הם עובדי קבלן, התחמקה כמיטב יכולתה. כאן נזכיר שמחקרים העלו שנהגי אובר נוהגים פי 3 מהנהג מהממוצע – אבל שיש להם נוסע ברכב רק 36% מהזמן. כלומר, הם לא מבוטחים רוב הזמן. 

3. עיירה בארה"ב החליטה על דרך מקורית לממן רכישת ניידת משטרה חדשה: תושבי ואן מטר שבאיווה עורכים בימים כאלה הגרלה. כל מי שקונה כרטיס יכנס להגרלה, כאשר הזוכה יזכה לחשמל באקדח הלם את אחד הפקידים של העירייה, שיעלה גם הוא בגורל.  אם הפקידים יהססו אחר כך לאשר שימוש שגרתי בטייזר כלפי אזרחים, זה כבר רווח אזרחי נקי.