"אני מצלם יופי ואנושיות, לא מחלות"

ריק גוידוטי (57), היה צלם אופנה אמריקאי מצליח, שעבד עבור "Elle" ו"מארי קלייר" וזגזג בין ניו יורק, פריז ומילאנו, עד שפגישה מקרית אחת ברחוב, אי שם ב־1998, שינתה את מסלול חייו. "פתאום הבחנתי בבחורה לבקנית גבוהה, עם שיער לבן ועור בהיר. היא היתה מהממת", הוא משחזר בראיון ל"כלכליסט". "ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני חייב לצלם אותה".

אותה בחורה, כריסטין (18), הגיעה לסטודיו של גוידוטי. "היא נכנסה בגב כפוף ולא הצליחה להיישיר מבט. החלטתי שאני מצלם אותה בדיוק באותו אופן שאני מצלם דוגמניות אחרות - עם מוזיקה קצבית ובאווירה כיפית. בסיום הסשן היא יצאה בגב זקוף וחיוך ענק על הפנים".

לאחר מכן העניין של גוידוטי בלבקנים גבר. "בכל הספרים הופיעו תמונות של ילדים מסכנים ומנודים, חולים ושבריריים", הוא נזכר. "החלטתי שאני הולך לחשוף את היופי שלהם".

גוידוטי יצר קשר עם לבקנים נוספים, וב־1999 פרסם פרויקט צילומים גדול שלהם במגזין "LIFE". בעקבות החשיפה הוא הוזמן לצלם בארגונים ואגודות שונים של לבקנים ברחבי ארצות הברית והעולם, והחל להרצות ולהשתתף בכנסים רפואיים. שם הוא נחשף לסינדרומים ומוגבלויות שונות אצל ילדים ומבוגרים, והחל לצלם גם אותם. זו היתה ההתחלה של מה שהפך לפרויקט חייו: "Positive Exposure", פרויקט שכולל אלפי צילומים מקסימים שחושפים את היופי בבעלי המוגבלויות, שמסתובב זה 15 שנה ברחבי העולם.

לישראל הוא מגיע השבוע לטובת פרויקט עם בית איזי שפירא, שמציין השנה 35 שנות פעילות, ובמסגרתו תוצג תערוכה מצילומיו של גוידיטי בקניון רמת אביב (מהיום עד 17 ביולי). בתערוכה יוצגו צילומים מהעולם וגם כאלה שהוא מצלם בימים אלה בארץ — של ילדי בית איזי שפירא וגם של ישראלים ידועים בעלי מוגבלות, כמו חברת הכנסת קארין אלהרר והספורטאים האולימפיים פסקל ברקוביץ' ונועם גרשוני.

תובעים הכרה ביופי

 

גם אחרי 15 שנה, גוידוטי עדיין נלהב מהפרויקט כאילו מדובר ביוזמה טרייה, והמילים "מדהים" ו"נהדר" נזרקות לחלל שוב ושוב בזמן השיחה שלנו.

אתה מצלם אנשים שהחיים שלהם לא קלים. מתי אתה בכל זאת נתקל בקושי?

"אני לא. אני מצלם יופי ואנושיות, לא מחלות גנטיות, סבל או אבחנות רפואיות. המצולמים ואני צוחקים ועושים חיים לאורך כל הדרך. זה אושר טהור".

ומהו האפקט של הצילומים אחרי שהמצלמה מפסיקה לפעול?

"האנשים האלה חיים עם סטיגמות אדירות וכל אחד ואחד מהם הוא גיבור בעיניי. הם רגילים שנועצים בהם מבטים, חלקם מתביישים לצאת מהבית, והצילומים והחשיפה החיובית קודם כל מעלים להם את רמת הביטחון העצמי.

"מעבר לכך, המצולמים הופכים להיות השגרירים של המיזם: הם מלמדים את הסביבה הקרובה שלהם ואת הקהילה שהם חיים בה להכיר ביופיים. הצילומים שלהם מעמתים את הצופים עם העובדה שבכולנו יש יופי אנושי, ולכולנו מגיע להיות נאהבים ושמחים".

שיקויים מלבקנים

 

גם אחרי שתפס המיזם של גוידוטי ממדי ענק, הוא עדיין מתעקש לעשות הכל במו ידיו, והוא זה שמצלם את כוכבי תמונותיו באופן אישי. רק בחודש האחרון הוא הציג תערוכה בשוויץ, כעת הוא בישראל, מכאן הוא ממשיך לארצות הברית וכן הלאה. בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא גם מרצה, מדבר עם קהלים שונים ומשתתף בכנסים.

"בשנים האחרונות אני ישן בעיקר במטוסים", הוא אומר. גם הסרט הדוקומנטרי שנוצר בעקבות הפרויקט שלו, "On Beauty", מסתובב כעת בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם ומכה גלים.

איפה הפרויקט חולל שינוי ניכר?

"זה משתנה ויחסי. בטנזניה, למשל, אמרו לי רופאי אליל להביא להם את עצמות הילדים הלבקנים כדי שיכינו מהם שיקויים. הורגים שם את הילדים האלה, פשוטו כמשמעו, אז אין ספק שלעורר מודעות במקום כזה זה דבר חשוב.

"עם זאת, גם ילדה אמריקאית שסובלת מהתעללויות של חבריה לבית הספר היא מסכנה לא פחות. מדובר אמנם באיום חברתי שקשה להשוותו לאיום על החיים עצמם, אבל בשבילה זה סוף העולם. אני מנסה להציף דיאלוג יומיומי שעוסק בקבלת השונה ולא כזה שהוא רלבנטי רק ביום הלבקן הבינלאומי. יש כל כך הרבה שנאה שמבוססת על בורות".

יופי כהשראה

 

"אנחנו כחברה חייבים לחשוב על איך אנחנו מאמצים את השונה ואת היופי שבו", אומר גוידוטי. "זה משהו שחייב להתחיל אצל כל אחד מאיתנו".

אתה מתגעגע לצילום אופנה?

"לא, כי שום דבר בעצם לא השתנה בשבילי. אהבתי להיות צלם אופנה מפני שיופי היווה השראה עבורי, והוא עדיין מהווה השראה. אני אותו הצלם שהייתי לפני 15 שנה. הדבר היחיד שאני אולי מתגעגע אליו הוא התקציבים הגדולים, אבל האמת היא שאני מרגיש עכשיו עשיר בהרבה".