אתם חוליית רצח מבנגלדש? בטח שנמכור לכם את התוכנה שלנו!

רוצח? הו, אתה בטח צריך תוכנת מעקב

המסמכים של חברת המעקב האיטלקית Hacking Team נחשפו בימים האחרונים ברשת, והנבירה בהם מספקת מבט על האופן שבו אנשי הייטק - אנשים שקטים, עם משפחות, מלח הארץ - מסוגלים למכור את נשמותיהם בשביל כמה גרושים.

בין השאר, נחשפה רשימת הלקוחות של החברה. האקינג טים ניסו למכור את התוכנה שלהם, שמאפשרת מעקב אחרי משתמשי רשת בשלל פלטפורמות, ליחידה סודית בנגלדשית בשם "גדוד התגובה המהירה", שהוגדר על ידי ארגון Human Rights Watch כ"חוליית רצח", שעוסקת בחטיפה, עינויים ורצח של אזרחים. היא סיפקה כלי מעקב המוני ל-DEA, סוכנות הלחימה בסמים של ארה"ב, שביצעה מעקב כזה בקולומביה (ה-NSA היו עסוקים?), והעבירו הדגמה שהרשימה מאוד את הדיקטטור של בלארוס. במדינה נמצא המעקב הממשלתי בכזו רמה פסיכית, שאסור למחוא שם כפיים; זה נחשב לסימן מחאה נגד השלטון.

אף שהאקינג טים טענה שוב ושוב שהיא מוכרת את הציוד שלה רק למדינות שרמת הזכויות בהן היא שוות ערך לזו של מדינות נאט"ו, הלקוחות העיקריים שלה, בסדר יורד, היו ממשלות מקסיקו, איטליה, מרוקו, ערב הסעודית, צ'ילה, הונגריה, מלזיה, איחוד הנסיכויות, ארה"ב, סינגפור, קזחסטן וסודן. במקסיקו מתנהלת מלחמה מלוכלכת מאוד נגד קרטלי הסמים, ובשש מהמדינות הדיבורים על זכויות אדם הם במקרה הטוב בדיחה גרועה.  

ומסתבר שיש גם זוית ישראלית: חלק מהתוכנות שמכרה האקינג טים נמכרו דרך החברה הישראלית נייס. היא מכרה את התוכנות, בין השאר, לאזרבייג'אן, גואטמלה, כוויית, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטאן וישראל. המממ. למה אנחנו צריכים לשמוע על כך שכוחות המשטרה שלנו מנטרים את המדיה החברתית ואת המסרונים שלנו באמצעות הדלפה של מידע מחברה במדינה שלישית?

כצפוי במצבים כאלה, להאקינג טים יש שורה של אויבים. הם כוללים את ארגוני זכויות האדם, ארגוני הפרטיות ותומכי דמוקרטיה באשר הם, שלדעת החברה מפעילים לחץ בלתי ראוי על ממשלות. טוב לדעת.

חזרה לעידן המלכה

סיפור ידוע אומר שהוויקטוריאנים היו כל כך מודחקים מינית, שהם החליטו לכסות לא רק את רגלי נשים, אלא גם רגלי השולחן, שמא יעלה מחשבות סוטות בלב היושבים סביבו. כמו הרבה סיפורים נאים, גם זה כנראה אגדי, אבל הוא מתאר יפה את התקופה.

הבעיה היא שארגון גדול ומסוכן, ששולט על המידע של חלק ניכר מאיתנו, מחזיר אותנו לימים ההם. הכוונה, כמובן, לפייסבוק - שפעם אחר פעם הסירה תמונות של נשים מניקות, אבל היא לא הסתפקה בתקריות הידועות הללו. לאחרונה היא הסירה רפרודוקציות של ציורים ידועים ואף הסירה פעם ידיעה שדיווחה על נסיונות להסיר פסל עירום, משום שהם כללו צילום של הפסל.

בחודש שעבר הסירה פייסבוק תמונות ממחאה בסן פרנסיסקו כנגד שוטרים שהרגו נשים שחורות - אירוע שאין ספק שהוא חדשותי במובהק - משום שחלק מהנשים הגיעו להפגנה בפלג גוף עליון עירום. עד כדי כך הפכה הצנזורה של פייסבוק לרווחת, ולבדיחה, שהפיד שלי התמלא בשבוע שעבר בתמונות של פטמות גבריות, אותן התבקשו המשתמשים להדביק על חזה נשי. על פי תנאי השימוש של פייסבוק, פטמות גבריות הן בסדר. נשיות, לא.  

אינני יכולה עוד

זה היה צפוי: אלן פאו, שבחצי השנה האחרונה הפכה לאייקון פמיניסטי בעקבות תביעת ההטרדה המינית שהגישה נגד קליינר פרקינס, נאלצה בסוף השבוע לעזוב את תפקידה כמנכ"לית רדיט - אחרי שהמשתמשים ומנהלי הפורומים פצחו במרד נגדה.  

המרד כלל מוטיבים מיזוגניים רבים, ובוואליוואג שמו לב שהמשתמשים של רדיט - שרבים מהם הם גזענים מוצהרים, ראו דוגמא כאן - תקפו את פאו על כל מה שקרה בחברה. ההתקפות הללו, הבחינו שם, התחילו עם המשפט המתוקשר של פאו.    

במכתב ההתפטרות שלה, אמרה פאו שמה שהיא ראתה ברדיט גרם לה, בין השאר, לאבד את אמונה באנושות. קשה להאשים אותה; דומה שהשאלה העיקרית שצריכה להישאל היא מה גרם לה להישאר שם זמן רב כל כך.

ההתפטרות של פאו הובילה מומחים לדבר על תופעה של "צוק הזכוכית", מעין מקבילה של תקרת הזכוכית - רק ששם, החברה שיודעת שהיא בצרות ממנה אישה לתפקיד המנכ"ל, כדי שזו תחטוף את כל הריקושטים. הן מקבלות מצב בלתי אפשרי, ואחר כך מואשמות בכישלון שהיה בפועל בלתי נמנע. אם התופעה הזו קיימת, יאהו - שמינתה שתי נשים כמנכ"ליות בחמש השנים האחרונות - היא כנראה מיצג התביעה מס' 1.  

קצרצרים

1. לפני כשנתיים, פתחה עיריית מלבורן שבאוסטרליה כתובת מייל לכל העצים בעיר, כשהיא נותנת מספר וכתובת יחודית לכל עץ. המטרה היתה לאפשר לתושבים לדווח בקלות על כל תקלה שקשורה לכל עץ ספציפי. התוצאה הבלתי צפויה היתה שהעיריה הוצפה במכתבי אהבה לעצים, שמעידים עד כמה תושבי מלבורן קשורים ליצרני החמצן הירוקים שלהם. או, לחילופין, עד כמה הם אוהבים להטריל עובדי עיריה.

2. במקור, פטנטים נועדו להבטיח שאדם שהמציא משהו שימושי יכול לראות רווח בעמלו - ושהקניין הרוחני שלו לא ייגזל על ידי חקיינים. הרעיון, שמתחיל במאה ה-18, נועד להגן על אנשים שאשכרה עשו משהו חדש. אבל מי שיסתכל על תביעות הפטנטים שהוגשו בשנה האחרונה, יגלה ש-90% מהתביעות בתחום התוכנה הוגשו על ידי טרולי פטנטים: חברות שצברו פטנטים אבל לא עושות איתם כלום, מחכות שמישהו יעשה ואז נופלות עליו עם תרגיל סחיטה. או שתשלם לנו המון כסף על כלום, או שתוציא הרבה יותר על הליך משפטי שהתוצאות שלו מוטלות בספק. הכלי שנועד להגן על היוצר משמש היום תמנונים ערפדיים כנגד היצרנים האמיתיים. הגיע הזמן לתקוע יתד בלב הרעיון הזה.  

3. עובדי הרכבת התחתית של לונדון, ה-Tube המהוללת, פצחו בסוף השבוע בשביתה. מיד חג מעל תושבי העיר עיט בשם אובר, והחברה העלתה את מחיר הנסיעה בה פי 3. כלומר, ניצלה את המצוקה כדי לעשות כסף מהיר על חשבון התושבים. יש שם להתנהלות כזו: ספסרות. זה מטריד הרבה יותר כשמדובר בחברה ששוויה נאמד ב-50 מיליארד דולר. היא לא באמת צריכה את הכסף שלקחה מהלונדונים. אבל יכול להיות שזה פשוט הטבע שלה.

4. אזרחית אמריקאית תובעת את הסטארט-אפ Handy, שמתיימר למצוא לאנשים עבודות חד פעמיות או זמניות שאנשים אחרים לא רוצים לעשות, והיא מעלה שתי טענות. קודם כל, שלמרות שהחברה מתייחסת אליה ואל עובדים אחרים כאל עובדי קבלן, בפועל הם עובדים לכל דבר: ללא העבודה של "עובדי הקבלן" הנדי לא תתקיים כלל. שנית, שעבור 30 שעות עבודה היא קיבלה 14 דולר, משום שבשאר הכסף היא נאלצה לרכוש מהחברה "ערכת נקיון" כדי לעבוד בניקיון.